מאות ליוו היום (ד') את הפעוטה אדל ביטון ז"ל למנוחת עולמים בישוב יקיר.

בהלוויה השתתפו יו"ר הכנסה יולי אדלשטיין מהליכוד, שר הכלכלה נפתלי בנט מהבית היהודי ראש מועצת שומרון גרשון מסיקה, רב היישוב יקיר הרב אהרון כהן, רב העיר צפת הרב שמואל אליהו בני המשפחה ומלווים רבים.

כזכור אדל נפצעה אנושות לפני שנתיים בעקבות זריקת אבנים של מחבלים ערבים. מאז היא אושפזה בבית החולים שניידר ובשיקום בבית לוינשטיין ולא חזרה לתפקוד, עד שנפטרה אתמול מסיבוך רפואי שקשור בדלקת ריאות בו לקתה. בעקבות הבקשה פנתה המועצה למנהל האזרחי, והתקבלה תשובה שלילית בעקבות חוסר תכנית מתאר להקמת בית קברות באותו שטח. ללא אישור מדיני לא מקודמות תכניות כלל בכל יו"ש. בינתיים לא התקבל אישור מהמנהל האזרחי, אולם משפחת ביטון החליטה לקיים את ההלויה בכל מקרה.

הבוקר אמרה האם אדוה ביטון, כשהיא מתייפחת: לאחר תקופה לא פשוטה שלצערי הסתיימה בסוף עצוב, המעט שאנחנו מבקשים זה להביא את הילדה הצדיקה הזו, שלאורך כל התקופה הזו חוללה שינויים עצומים בעם ישראל, הן מבחינה רוחנית והן בכלל, תקדימים ברמה המשפטית, הרפואית, הבירוקרטית. אני חושבת שהכבוד הראוי לצדיקה כזו, הוא להקבר במקום היוולדה, במקום בו היא גדלה, במקום שנתן לנו את התמיכה הגדולה ביותר, הקהילה המקסימה פה, שמחבקת אותנו ודואגת לנו שעה שעה".

מאות ליוו את אדל ביטון ביקיר

(צילום: דוברות מועצה אזורית שומרון)

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2015/02/VID-20150218-WA0059.mp4]]]

בלוויה אמר יו"ר הכנסת: "בפרק חייך הקצר ומלא התהפוכות נתת לנו שיעור גדול יחד עם הורייך. משתאים ונפעמים הבטנו בך, נאחזת בחיים, לאחר אותו לילה מר ונמהר בו נקלעתן, אמך ואת, לפיגוע האבנים הקשה, הקטלני״.

"קריאתכם לעם ישראל ללוות את אדל ברגעיה האחרונים היא גם קריאה להניח את המחלוקות והאידיאולוגיות, ולו לשעה קלה. לזכור ולהזכיר שאתם, אנחנו, תושבי יהודה ושומרון – חלק בלתי נפרד מישראל, בטוב וברע. אנו ואתם- זו ישראל היפה, החלוצית, המעורבת; שיש בה ערבות הדדית ודאגה כנה לזולת, כפי שראינו למשל ביישובכם לאורך התקופה הזו. ההתיישבות היא עצמה ובשרה של הישראליות היפה, חלק בלתי נפרד ממרקם החיים, מהלב הפועם של עם ישראל באשר הוא, וממש לא משנה אם הוא יושב ממזרח לגוש דן, מצפונו או מדרומו: לב כולנו פועם יחד, ברגעי ההתרוממות כמו גם ברגעי יגון״.

יו"ר הבית היהודי  השר נפתלי בנט, ספד לאדל כשקרא מתוך השיר "שיר לשירה":

"דברי עכשיו ילדה אני שומעת, 

כל העולם מקשיב למלמולך. 

דברי, מלאך שלי, אני יודעת 

שלא תמיד הקשיבו לקולך. 

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, 

כל עוד חלב נוטף מחיוכך. 

חבקי את כל פחדי בשתי ידייך, 

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך

עולם חדש וטוב אני אתן לך".

לא על מחבלים אלא על האהבה שזכית לה

אדל היקרה, ילדה קטנה ולוחמת גדולה. באנו להיפרד ממך.

אבל מה אומרים על קבר של ילדה בת ארבע? מה אומרים על קבר של ילדה שחצי מחייה לומדת ללכת, ובחצי השני מנסה לחזור ללכת? מה אומרים על קבר ילדה שחצי מחייה למדה לצחוק, ובחצי השני של חייה הקצרצרים נלחמה כדי לחייך?

אני לא רוצה לדבר היום על המחבלים, רוצחי התינוקות בכבישים, בעזרת מכוניות, או אבנים, או סכינים. אני לא רוצה לדבר על חיות אדם בהלוויה של מלאך. אני רוצה לדבר על האהבה לה זכית. מעם ישראל, מהמשפחה, מהחברים, כשביקרתי אצלך ראיתי משפחה לוחמת, לוחמת לחיים. לוחמת לשפיות. לוחמת לנורמליות.

זכית אדל לקבל בארבע שנים אהבה שאנשים לא זוכים לקבל בארבעים שנה. במאבק ארוך ומלא בתעצומות נפש שלך, של רפי ואדווה ההורים המדהימים שלך, של האחים שלך מוריה, אביגיל ונעמה, והאח החדש אחיה, ושל הקהילה המחבקת הנמצאת כאן, קיבלת עוד שנתיים של חיים. איך לומדים להעריך כל שניה בחיים קצרים כל כך אדל, איזה שיעור בפרופורציות את נתת לנו.

קהל יקר.

מאבק ההישרדות של אדל בת הארבע נגמר. הפסדנו בו. אבל המאבק ההירואי האמיתי של אדל הגיבורה והמשפחה שלה הוא המאבק על השמחה. על המשך החיים. בקרב הזה אנחנו מנצחים, אנחנו בוכים ומנצחים. אני מגיע עכשיו ממפגש בישוב עלי ולצד הכאב העצום אני רואה את התקווה ששום אבן לא תכבה. כן, אנחנו נמשיך לגדול ולהתפתח ולבנות ולנטוע, לא בהתרסה ולא כנקמה, אלא כמו שלימדת אותנו אדל: באהבה, ועוד אהבה ועוד אהבה. באהבת השם, באהבת הארץ, באהבת האדם.

הרבה מן האור יציף וישטוף הרבה מן החושך, עד שימחה השם דמעה מעל כל פנים.

"תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך. 

סיכת פרפר קשורה בשערך. 

תהיי קטנה מאומה לא יברח לך. 

אני אהיה גדולה גם בשבילך"

נוחי בשלום, אדל.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

זכיתי בנשמה גדולה

האם אדוה ביטון ספדה: "בילית תקופה ארוכה בבתי חולים, לא נתנו לך סיכוי לחיים, אדלי, בכלל לא ראו בך ברת שיקום. כמה מלחמות ניהלנו בשבילך, אדלי יקרה שלי. לא ויתרתי לאף אחד ואת יודעת את זה".

"לוחמת שלי, בני העוולה לא הצליחו לקחת ממך את יופייך, גם לאחר הפציעה. בורא עולם, נתת לי מתנה ענקית, זכיתי בנשמה גדולה שזיכתה את עם ישראל ותמשיך לזכות גם בלכתה".

האב, רפי ספד "העצב והיגון יאכלו אותי. השכול אוכל בי כסרטן ואין מנחם. חוסר האונים שלא אוכל לחבק את אדל מוציא אותי מדעתי".