הספר מלחמת היהודים נפתח בפסקה הבאה: "בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אפיפנס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להכנע לפני חבריו" (מלחמת היהודים, א' א').
צום עשרה בטבת הוא אחד מימי הצום שעליהם ציווה הנביא זכריה, ומהווה תזכורת כואבת לראשית חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ביום זה, בשנת 588 לפני הספירה, החל נבוכדנצר מלך בבל להטיל מצור על ירושלים. המצור סימן את תחילת סופה של ממלכת יהודה, אשר התפוררותה נבעה לא רק מאיומים חיצוניים, אלא גם מפילוג פנימי ומחוסר אחדות בקרב העם.
צום עשרה בטבת – קרבות פנימיים וחורבן
בתקופת בית ראשון, החברה היהודית התמודדה עם פיצולים אידיאולוגיים, דתיים ופוליטיים. המתח בין קבוצות אלה התפתח לעיתים לעימותים גלויים, שיצרו חברה מפולגת ופגיעה. היעדר האחדות הפנימית לא אפשר עמידה איתנה מול האויבים מבחוץ, והביא בסופו של דבר לנפילת ירושלים. ההיסטוריה של עשרה בטבת קיבלה משמעות נוספת בדורנו, כאשר הרבנות הראשית קבעה את היום כיום הקדיש הכללי. יום זה מוקדש לזכרם של קורבנות השואה אשר יום פטירתם לא נודע.
לא ניתן להתייחס לאסון השואה בתקופה הזו בלי להזכיר את התחושות שהיו לכולנו בשמחת תורה. שתי התקופות הללו מסמלות את עומק הכאב והאובדן הלאומי של העם היהודי. השואה, שהייתה אירוע חסר תקדים בהיקפו, גבתה את חייהם של מיליונים והשפיעה על גורל העם היהודי כולו. בדומה לכך, מלחמת שבעה באוקטובר הותירה צלקות עמוקות, כשהיא מלווה בחטיפת אזרחים וחיילים ופגיעה בביטחון הלאומי. בשני המקרים, העם היהודי עמד מול אתגרים של הישרדות, חוסן ואחדות. ההשוואה אינה נוגעת להיקף האירועים אלא למשמעותם: קריאה להתעשתות, לאחדות ולחיזוק הזהות הלאומית מול אויבים המאיימים על קיומנו.
מחבלי החמאס בטבח השביעי באוקטובר (צילום: עבד רחים חטיב/פלאש90)
גם היום, מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים המאיימים על חוסנה הפנימי. המשבר סביב סוגיית החטופים והמאמצים לשחרורם, חוק הגיוס המפלג את החברה, והרפורמה המשפטית שיצרה מחנות יריבים בכל שכבות העם. בדיוק כפי שבימי בית ראשון פילוג פנימי הוביל לחורבן, כך גם כיום יש חשש אמיתי שהמתחים הפנימיים יחלישו את עמידתנו מול אתגרים חיצוניים.
צום עשרה בטבת מזכיר לנו את המחיר הכבד של פילוג. הוא קורא לנו להרהר בדרכים לגשר על הפערים ולהתמקד במשותף בינינו, במקום בהבדלים. אחדות אינה בהכרח אחידות; היא יכולה להתקיים תוך מתן כבוד לדעות שונות ולשונות התרבותית, אך היא דורשת מחויבות לעתיד משותף. חשוב להכיר בשוני האמוני והאידיאולוגי בין הקבוצות בחברה. חשוב להכיל ולכבד את צורת חייהם, יחד עם עמידה על העקרונות שמחזיקים את החברה הישראלית ואותנו כמדינה.
החברה הישראלית נמצאת בצומת קריטית
אחדות בחברה היא גורם מרכזי בחוסן הלאומי. היא מאפשרת לנו להתמודד עם אתגרים פנימיים וחיצוניים כאחד, מתוך תחושת אחריות הדדית ושאיפה משותפת לטוב הכללי. כאשר יש לנו חזון משותף, וכאשר אנו שמים את טובת העם והמדינה מעל לאינטרסים אישיים או קבוצתיים, אנו יכולים ליצור חברה יציבה, צודקת ומשגשגת.
חשוב לזכור, בכל תקופה ובהיסטוריה, וגם בעת הזו, עם ישראל זקוק ללוחמים. לא בערך, לא ליד, לא כמעט. דווקא בעת הזאת ראוי שכל יהודי שלומד את ההיסטוריה, יבין את החשיבות באחדות, אך גם בהגנה על העם- ויצטרף לנשיאה בנטל.
חבר הכנסת משה סולומון (צילום: דוברות הח"כ)
החברה הישראלית נמצאת בצומת קריטית. עלינו ללמוד מן העבר ולהכיר בכך שהאתגרים החיצוניים אמנם חשובים, אך הסכנה הפנימית של פירוד ושנאה גדולה לא פחות. עשרה בטבת, עם לקחיו ההיסטוריים והמשמעויות שקיבל בדורנו, הוא קריאה להתבוננות עצמית ולפעולה למען איחוד השורות.
אחדות היא המפתח להמשך קיומנו כעם וכמדינה. היא מחייבת אותנו לפעול מתוך כבוד הדדי, נכונות לוותר במידת הצורך, וחתירה לשיתוף פעולה. השואה ומלחמת חרבות ברזל מזכירות לנו את המחיר הכבד של אובדן ואת החשיבות של חוסן פנימי. רק כך נוכל לעמוד מול האתגרים שלפנינו כחברה וכאומה, ולבנות עתיד טוב יותר לדורות הבאים.
==
משה סולומון הוא חבר כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
