את "דתוהו" כדאי שתיקחו עם הרבה מים קרים. סיפור לא קונבנציונאלי עם במאית לא קונבנציונאלית, ישימו את הסטריאוטיפים שלכם בצד .

מה בין אנרכיסטית מהשמאל לנערת מאחז מהימין? לכאורה הפכים גמורים ללא כל שפה משותפת, אבל מה קורה כשהשתיים נאלצות להקשיב ולהבין אחת את השנייה?

הילה היא פעילת שמאל בת 20, סרבנית גיוס, מקיבוץ בצפון הארץ. מדי שבוע היא יוצאת להפגין עם חבריה מתנועת האנרכיסטים נגד הגדר ובעד הערבים שהופקעו מאדמותיהם.

צופיה היא "נערת גבעות" בת 18, המתגוררת במאחז לא מאושר במזרח השומרון יחד עם חבריה לאידיאולוגיה.

השתיים מגיעות לתא מעצר משותף בערב שבת לאחר השתתפות בהפגנה סוערת משני צידי המתרס. לאורך השבת מתרחש מסע של קירבה וריחוק בין השתיים, דרך ויכוחים, מחלוקות ומציאת שפה משותפת.

את הסרט הלא רגיל הזה ביימה וכתבה יעל פוגל-גרובר, בוגרת מחזור א' של מסלול קולנוע וטלוויזיה במרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון. בראיון ל"סרוגים" היא חלקה את הרעיון מאחורי הסרט ומה היא למדה מעשייתו:

"קוראים לסרט 'דתוהו' כי הוא צמח מפסקה של הרב קוק בה הוא מדבר על זה שיש נשמות בתוהו ונשמות בעולם התיקון. הנשמות בתוהו הן הנשמות שלא יכולות לקבל את הסדר הקיים בעולם, והן פורצות את המבנה הרגיל- כי הן רוצות דברים יותר דגולים. מהרעיון הזה כשאתה מסתכל על נערת גבעות ועל אנרכיסט- הם נראים אותו דבר, הן נשמות בתוהו".

המוטיב המרכזי של הסרט הזה הוא הדמיון שאפשר למצוא בין שני הקצוות. במהלך עבודת התחקיר שעשתה הבמאית עבור הסרט היא הייתה בהפגנות של אנרכיסטים והצטלמה על רקע דגלי פלסטין. "אתה שומע את אותם משפטים בהפגנות האלו- תופרים עלינו תיקים, המשטרה, המדינה. זה הדהים אותי איך שהם מדברים על אותו הדבר".

שני נושאים נוספים מלווים את הסרט לכל אורכו הם היחסים בין הדור הצעיר להורים, והביטול העצמי עבור הכלל כסוג של בריחה. הבנות לא נלחמות על בטן ריקה, הן הביאו איתן הרבה מטענים לא פתורים מהבית וכשהלחימה שוכחת, הן נאלצות להתמודד גם איתם בין כותלי תא המעצר.

היום בסינמטק תל אביב תתקיימנה הקרנות הבכורה של ארבעת סרטי הביכורים מהמרכז האוניברסיטאי אריאל.