קל מאוד להמון הרב ללכת אחרי מי שסלל עבורם את הדרך. הם הולכים הם בטח בתלם, שמחים בחלקם, והקולר לא תלוי בצווארם, באשר עיניהם נשואות אל מי שסלל עבורם את הדרך. אבל את חיבוטי הנפש של הסולל בעצמו, את הקשי שלו לדייק את הנתיב, לאזן בין המצוי לרצוי את זה הציבור לא מבין, מאוד קל לנו ללכת על שביל שאחרים סללו.

לפני כמה עשרות שנים, צעדתי עם סבא זצ"ל בישיבה בכפר הרוא"ה ליד הדקל, תחת בית המדרש הישן. הייתה זו שעת רצון, והשיחה נסובה על הדרך. איכשהו אמרתי לסבא שכנראה הקב"ה מסכים על ידו, ושמח בדרך אותה הוא סלל. להפתעתי סבא לא מיהר להשיב ולהסכים, ואת המילים המדויקות אני לא בדיוק זוכר, אבל כן זכורני שהאמירה עם הרבה היסוס וכובד ראש שאכן הייתה לנו סייעתא דשמיא. ואני לא הבנתי מדוע סבא מהסס?

לימים נתקלתי בתורה של הכהן שהסבירה לי את ההיסוס של סבא: "פעמים נדמה לאדם שיש לו סייעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקדוש ברוך הוא עוזרו, שרק לבא ליטהר מסייעין אותו אבל בבא ליטמא אמרו רק פותחין לו ולא מסייעין. דמכל מקום פעמים יש דלנסיון סייעוהו…" (ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות לט).

"פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מ"ח י"ז) מדריכך בדרך תלך ודרשו חז"ל (מכות י' ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו…." (ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות סד).

אם סייעתא דשמיא איננה הוכחה? אני בהחלט מבין את ההיסוס של סבא, אבל אנא אנו באים? כאן באה לעזרתנו המשנה באבות, רבי אומר: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".

נמצא אם כן כי יש עוד אופן לשפוט דרך, ההיסטוריה שופטת!  אבל ההיסטוריה איננה העיתון או הכותרת של מחר, וגם לא של עוד 7 שנים, יש תהליכים היסטוריים שעשרות שנים לוקח להבין את פעולתם, אנחנו יכולים לומר בפה מלא היום, כמעט שלושים שנה אחרי פטירתו של סבא זצ"ל, היסטוריה שפטה, יד ה' המתגלה על פני דורות הכריעה כי הדרך שלך נצחה. היום, עשרות שנים אחרי, המסלול אותו סללת הוא דרך גאולה, דרך קודש לרבים.

היום אנחנו רואים עין בעין כי הדרך הזו שסללת חוללה את המהפכה לה כל כך ייחלת. כתלמיד מובהק של מרן הרב היית איש של שילובים איש של חיבורים. גוף ונפש, קודש וחול, חסידות ולמדנות, שירה ועיון חב"ד ורבי נחמן. חיכית כל כך לראות את האור של הדור הזה שיופיעו בו גבורת נשמה וגבורת גוף, ושילובים מופלאים, האמנת בכל לבבך שהשילוב הזה אפשרי וראוי ויופיע בדור של גאולה, אתה הייתה זה שהבעיר את האש וחיכית לראות שתהא השלהבת עולה מאליה.

אכן, לפני שלושים שנה גם כבר ראו את גם יד ה' בהיסטוריה, אבל אז רק נבטו הנבטים, והנצו ניצנים של הדור הזה. אבל בדיוק כפי ששרטת לאט על עולים במעלות קדושים וטהרים. ובכלל לא התכוונת בשיר היובל "בלבלוב עולים בנינו כפרחים בערוגות" על הערוגות בהר הרצל, אבל גם בזה נסגר החשבון המר שלך עם דוד בן גוריון. [שהתלונן בפניך שאין לציונות הדתית חלק בבתי העלמין הצבאיים ה' ירחם]

והאור ממשיך, והדור מתחזק, העוצמות שמתגלות אצל הנשים, האמהות, ואצל החיילים ואנשי המילואים האור הזה הולך ומעפיל אל על, למרות כל הנחשולים ולעומת כל המכשלים. אנו תלמידיך, ותלמידי מרן הרב קוק יודעים את שכתוב באורות הקודש "כל המלחמות שליבות הן לסולם השלום" ואחינו שטחו עיניהם מראות, ולבם אטום מהבין, טועים לחשוב עלינו שאנו אוהבי מוות חלילה? אבל זה גורלנו לעמוד בתווך צעקות מזה ומצעקות מזה ואנו בדרכנו "דרך גאולים".

משהו בכלל מסוגל לדמיין את מדינת ישראל ללא הציבור הזה, שנושא בעול קיומה באהבה אין קיץ. משהו בכלל רוצה לחשוב אלמלא הסולל של הדרך מה היה קורה לדור? אשרינו שאנו הולכים בדרך הזו, הדרך שלא מוותרת ולא מתפשרת ויודעת ש"יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".

אבל גם לזה הכנת אותנו, לא כראובן שהטיח באחיו "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד", אלא בדרכו של יהודה, לקחת אחריות "אנכי אערבנו". ככה מקימים ישיבה במצרים, ככה בונים ישיבה בכפר הרואה, ככה מקימים רשת חינוך, אולפנות ישיבות וישיבות הסדר, ככה בונים דור, ככה בונים מדינה, רק ככה בונים מלכות. ולכן אנחנו לא נוריד את הראש, נלך בקומה זקופה. היום ברור כי יש סייעתא דשמיא, ואתה ואנחנו בצד הנכון של ההסטוריה בצד של אלו "אשר פועלים עם אל".

אני מבקש לסיים במילים שלך סבא מאותו שיר יובל שכעת מקבלות משנה משמעות:

פדות תחיש לתועי-דרך, תרים מכשול, תיישר נתיב, בעוז-רוח, בלי מורך.

תחזק תגדל, וגבול תרחיב….

דרוכי-עוז, אנשי חיל! הדרם – מרהיב עינים משמר הם יומם וליל. על חומותיך ירושלים, מחנה-ישע קם ויהי, לא יירא ולא יחת תגל נפשו ללא-נהי. רצופה היא אש ודת.

ת.נ.צ.ב.ה

==

הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת תורה בציון