כמו כולם גם אני מתפלל לשובם של החטופים; כמו כולם, גם בניי ותלמידיי נלחמים בעזה לשחררם; כמו כולם גם אני מוצא עצמי חסום בכבישים בידי קהל כועס (ומבוגר) שצועק עליי שאני, כמצביע ימין, אשם ב"הפקרתם" של החטופים.

כרב דתי לאומי אני זוכה לטיפול מיוחד: פעם בשבוע בממוצע אני מקבל פניה ובה דרישה זעופה לבוא ל"עצרת הזדהות" עם החטופים. כשאני מנסה לשאול בזהירות לצורך מה העצרת? כולנו הרי רוצים בשובם של החטופים, לא? אני מקבל מספר תשובות: א. צריך לעורר מודעות לנושא החטופים; ב. הציבור הדתי לאומי נדרש להוכיח ש"אכפת לו" מהחטופים; ג. חייבים לעשות משהו.

אני עונה להם: א. מכיוון שכולם רוצים לשחרר את החטופים – העצרות, השלטים והמיליונים שנשפכים הם לא בשביל "לעורר מודעות" אלא כדי לדחוק את הממשלה לעסקה בעלת סיכונים ומחירים עצומים. ב. הציבור הדתי לאומי, על מאות חלליו, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד; אם כבר ההיפך. ג. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות למען החטופים זה לא לתת לחמאס אמצעי לחץ. את הנזק של הפגנות למען עסקת חטופים כבר ראינו בעסקת שליט.

את ההשתדלות שלנו למען החטופים נעשה בכך שמיטב בנינו נלחמים למענם בעזה; בכך שניתן גיבוי לממשלה ללחוץ צבאית על החמאס ולהשיב את החטופים מעמדת כוח; בכך שנשקיע את כל האנרגיות והכספים לקמפיין בינלאומי ללחוץ על החמאס (שמי שלא הבין עדיין הוא הרשע פה בסיפור ולא ממשלת ישראל); ובכך שנקרע את שערי השמים בתפילות. תלמדו מפורום תקווה ומפורום הגבורה.