ילד בן 6 הייתי, תלמיד בבית הספר היהודי בעיר לודג' בגולת פולין. משפחתי השתוקקה מאוד לעלות למדינת ישראל, אבל השלטונות הקומוניסטים בפולין חילקו אישורי עלייה רק למעטי מעט. לאחר המלחמה, רוב שארית הפליטה גרה בלודג', כיוון ששם היו דירות ריקות של יהודים שהושמדו בשואה. לקראת טו' בשבט, הצליחה הקהילה להשיג ארגז אחד של תפוחי זהב מארץ ישראל, ובשבת הכריזו בבית הכנסת, שימכרו תפוח זהב אחד לכל משפחה, במחיר לא זול.

אבי מורי ז"ל לקח אותי עמו, בקור בין ערימות השלג, לרכוש תפוז מארץ ישראל. אבי התייחס לתפוז הישראלי בקדושה, ועל כן נתן לי את השקית של הטלית שלו, כדי לשאת בו את התפוז.

רכשנו את הפרי עטוף בנייר ואבא הכניס אותו בזהירות (כמו באתרוג) לשקית הטלית ואני קיבלתי את התפקיד "האחראי", לשאת את התפוז הביתה. התפוז הונח בזהירות על צלחת גדולה במרכז השולחן, ושכנים יהודים, באו בעיניים נוצצות לראות את התפוז הקדוש מארץ ישראל.

למרות שחלפו מאז יותר מ-60 שנה, איני יכול לשכוח את גודל אכזבתי, כאשר בטו' בשבט בירכנו על "פרי העץ" "ושהחיינו". ואבי ז"ל חתך את התפוז וחילק פלחים לכל המשפחה, ואני כילד התקוממתי, איך פוגעים בתפוז הקדוש מארץ ישראל? לא הבנתי איך אפשר לחתוך תפוז מארץ הקודש. כפיצוי חלקי, אספתי את הקליפות ושמרתי אותם בקופסה, עד שנרקבו לחלוטין.

לאחר סיום אכילת התפוז הכריז אבא: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ואמא ז"ל פרצה בבכי מרף כיוון שנכסוף נכספנו לעלות לארץ הקודש. זה כנראה היה השיעור המכונן שלי, באהבת ארץ ישראל. כן, התפוז היחיד ומיוחד וקליפתו, עיצבו את אישיותי, יותר מכל השיעורים והחינוך של כל מורי ורבותיי.