יש דברים שמזינים את הפחד של החילונים מהמגזר

  (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הדברים האלה נכתבים מתוך הערכה גדולה לציבור הדתי שאני חלק ממנו. נאמנים פצעי אוהבת.

רבים מחבריי הדתיים תוהים איך ייתכן שאפילו בשנה האחרונה, הציבור הדתי-לאומי, זה שנכנס תחת האלונקה תרתי משמע, מתגייס באחוזים גבוהים ולצערנו רבים מבניו משלמים בחייהם – איך זה שדווקא בתקופה כזו הציבור הדתי נתון לביקורת קשה כל כך מחלקים גדולים בציבור הרחב.

כולנו מלאי הערכה לכל החיילים, הדתיים והחילוניים. כולנו מכירים תודה למי שנמצאים בחזית ומסכנים את חייהם כדי שכולנו נוכל לחיות על פיסת האדמה הזו. יעידו על כך היוזמות האזרחיות הרבות שנועדו לסייע לחיילים ולמשפחותיהם. אך יחד עם ההערכה, חשוב להבין שאכן יש בציבור הרחב תחושות ניכור משמעותיות כלפי הציבור הדתי.

הדתיים דואגים לחטופים – לא פחות מכל אחד אחר

יש החושבים בטעות כי הציבור הדתי דואג פחות לחטופים. הם חושבים כי זה שרואים רק דתיים מעטים בהפגנות שמובילות משפחות החטופים מעיד על כך שהדתיים אדישים לגורל החטופים. יתרה מזאת, יש הטועים לחשוב שהציבור הדתי נכון להקריב את בניו בהתלהבות, משל היו אברהם אבינו בעקדה. אין לי ספק כי באשר לרוב רובו של הציבור הדתי הדברים אינם נכונים. הדתיים חרדים לילדיהם הנמצאים בחזית ומייחלים לשובם בשלום. הדתיים דואגים לחטופים וכואבים את מצבם – לא פחות מכל אחד אחר. אני מצרה על כך שהם נשארים בבית, אך אין הדבר מעיד על אדישות, חלילה.

חשוב להבין שיש לא מעט אנשים במדינה שפוחדים שהדתיים מנסים להוביל אותנו למדינת הלכה. ספק אם הפחד הזה מוצדק. רוב הדתיים מאמינים שצריכה להיות לכל אחד ואחת בחירה חופשית לבחור את דרכם, מה גם שאין כמעט בית שאין בו דתל"ש (דתי לשעבר). רובם הגדול לא רוצים לכפות על אחיהם לשמור מצוות, בין שזה מתוך כבוד לבחירה ובין מתוך הבנה שכפייה תרחיק את הדתל"שים עוד יותר. אבל גם אם אין כוונה להוביל למדינת הלכה, חשוב להבין שבמציאות מתרחשים דברים שמזינים את הפחד הזה.

דוגמה קטנה – ביום הכיפורים שחל השבוע, היה ילד ממרכז הארץ שנחבל. הוא נלקח לבית החולים במהלך הצום. הילד אינו דתי והוא לא צם. במהלך הטיפול, הוא ביקש מהוריו לקנות עבורו דבר מתיקה מאחת המכונות האוטומטיות שיש בבית החולים, אך הדבר לא התאפשר. למישהו היה דחוף לוודא שכל המכונות ברחבי בית החולים יהיו סגורות במהלך היום הקדוש. זו דוגמה קטנה שמעידה על כך שיותר ויותר דברים נעשים בכפייה, ולצערנו, רק מזינים את החרדה ממדינת הלכה.

המחאה נגד הממשלה לא קשורה לחטופים

דתיים רבים טוענים שהמחאה נועדה לשתי מטרות בלבד: א. הפלת ממשלת ימין. ב. קידום מדינת 'כל אזרחיה'. אני לא בטוחה איזו טענה שגויה יותר. חלק גדול מאנשי המחאה הם בעלי עמדות ניציות. הרצון להפיל את הממשלה אינו קשור להיותה ממשלת ימין, אלא לכך שזו הממשלה הגרועה ביותר בתולדות ישראל: היא הובילה רפורמה מסוכנת שנועדה לתת לממשלה כוח בלתי מוגבל, מינתה אנשים חסרי ידע ומקצועיות לתפקידי מפתח, ובמשמרת שלה התרחש המחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה. מאז היא מובילה מלחמה שאין לה סוף ואין לה תכלית. המלחמה נמשכת למעלה משנה, ולמרות כל ההישגים הצבאיים החמאס עדיין שולט ברצועה, החטופים עדיין שם, תושבי הצפון טרם חזרו לבתיהם, וסיום המלחמה אינו נראה באופק.

ובנוגע למדינת כל אזרחיה – הייתי ביותר ממאה הפגנות בשנתיים האחרונות, והמסר החוזר בכולן הוא רצון של כלל המפגינים לשמור את המדינה יהודית ודמוקרטית. גם המפגינים הנחושים ביותר שמחים לקשר עם היהדות כל עוד אין בה ניחוח של כפייה או התנשאות. בחודשים האחרונים אני מרצה (בהתנדבות) על השינויים שחלו בציבור הדתי. הייתי בעשרות קיבוצים חילוניים – בית השיטה, עין חרוד, דגניה, עין שמר, גבעת חיים ועוד.

עשיתי לי מנהג לסיים את ההרצאה בתפילה שכתב הרב מישאל ציון למען החזרת החטופים. אני מבהירה שאפילו אם יש רק אדם אחד בקהל שלא נוח לו עם הסיטואציה, אתפלל אחרי כן, ביחידות, מכיוון שבאמת ובתמים אין לי רצון לכפות תפילה על אף אחד. והנה, הפלא ופלא, עד כה, בכל ההרצאות שלי, לא היה אפילו אדם אחד שהתפילה הפריעה לו. רבים עונים אמן.

הניכור בין דתיים לחילוניים מסכן את קיומנו לא פחות מהאויבים מבחוץ. לכולנו יש אחריות לייצר יותר מפגשים פנים אל פנים. חשוב לזכור שחלק גדול מהכעס ההדדי מבוסס על פרשנות שגויה. יש מחלוקות אמתיות שאפשר וכדאי לדון בהן. כדי שזה יקרה צריך להיפגש ולדבר. בנפשנו הדבר.

==

פסית שיח היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנה בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.