השביעי באוקטובר וצום השביעי

ההצהרות החוזרות ונשנות שהמלחמה פרצה בשביעי באוקטובר צרמו לי. מבחינתי, המלחמה פרצה בשמחת תורה. היום בו הבורא לא חפץ בריקודים עם ספרי התורה, ונאלצנו לעצור הכול ולהתגייס למען העם והארץ.

ופתאום שמתי לב שהמלחמה שהתחילה בעצירת השמחה על סיום מחזור קריאה בתורה, בשביעי באוקטובר, תציין מלאת 365 יום למלחמה במוצאי הצום השביעי – צום גדליה המכונה כך בכתובים בעקבות חודש תשרי בו הוא חל. החיבור הזה בין יום השנה לצום גדליה הוא כמו דרישת שלום מן העבר, 2596 שנה לחגיגות ראש השנה שהפכו גם הם ליום אבל לאומי.

החיבור בין התאריך הלועזי למוצאי צום גדליה מעורר מחשבה על מורכבות הזמן ביהדות. הזמן הוא רב-שכבתי, וכל שכבה חושפת ממד אחר של המציאות.

הממד הסודי והפנימי, שמתגלה רק למי שמחובר אליו הוא מעגל השבע המתגלה בשבת, שמיטה ויובל. זמנים אלו, המופיעים בטבע ללא סימנים חיצוניים, דורשים מאיתנו לספור את הזמן ולהתחבר למקצב הפנימי של הבריאה. הרמז לשבע הטמון בזמן התגלה לנו בשביעי באוקטובר, וקיבל חיזוק בצום השביעי שמציין שנת שמש לאסון.

התפאורה ההיסטורית למאורעות שיצרו את הצום, הייתה מינוי גדליה בן אחיקם להנהיג את שארית הפליטה בארץ לאחר חורבן בית ראשון. למרות האסון הלאומי נראה היה כי האופק מאיר. תוך שבועות בודדים מאז המינוי מצטרפים אל גדליה ירמיהו הנביא, אנשי הצבא שנותרו ואפילו יהודי התפוצות מאדום ומואב.

חכמינו לא קבעו מעולם צום על אדם, גדול ככל שיהיה. במהלך חורבן הבית הראשון בחודשים שלפני רצח גדליה נהרגו מנהיגים רוחניים ופוליטיים. גם רצח פוליטי פנים יהודי לא חדש לצערנו, במהלך ימי בית ראשון נהרגו ברציחות פוליטיות מעל עשרה מלכים. על איש מהם לא נקבע צום לדורות.

האבל הינו על מה שמצריך תיקון: שנאת האחים שהובילה לחורבן סופי, התנקשות בסיכוי להתחדשות לאומית, קץ האוטונומיה היהודית בארץ, וגלות שארית הפליטה.

לכאורה קל מאוד לזהות את ציר הרשע שהוביל לחורבן. רצח גדליה הוא ניצחון ברית ישמעאל בן נתניה עם מלך בני עמון. יהודי "מזרע המלוכה" שמרגיש שנגזלה ממנו ההנהגה, ובעל תפיסה מדינית המעדיפה את בני עמון, על פני שיתוף פעולה עם בבל. קל להאשים יהודים שבוגדים בעמם וארצם, מתוך תחושה שהשלטון נשמט תחת ידיהם, או מתוך רצון להיות ככל העמים.

אך הנביאים וחז"ל מציעים מסע ארוך טווח שנקודת המוצא שלו באסון הקונקרטי, בטבח שהתרחש. הם קבעו כי הטלטלה הזו תהפוך לצום השביעי – הזדמנות לפתוח את הלב ולצאת מהדעת, הקיבעון והקונספציות.

פסוקים המקדימים לרצח רומזים לכך שגדליה היה בטוח מדי בדרכו. הפסוק שלפני תיאור הרצח בספר מלכים מתאר את שבועתו להנהגה הצבאית שנותרה: "אל תיראו מעבדי הכשדים שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם" (מלכים ב כה, כד).

בספר ירמיהו, נוסף לשבועה זו, מופיעה אזהרה מפורטת על הצפוי להתרחש מפי מפקד הצבא יוחנן בן קרח ואנשיו. אך גדליה: "לא האמין להם" (ירמיהו מ, יד). לאחר מכן הוא סירב להצעת פעולת מנע ואף האשים את יוחנן: "כי שקר אתה דובר אל ישמעאל" (שם, טז).

אשמתו של גדליה הייתה כה גדולה עד שירמיהו (מא, ט) האשים אותו במות האנשים שהרג ישמעאל: "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה" והגמרא בסוטה (סא, א) תוהה: "וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן. אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

כשרוצים לתקן, אי אפשר להסתפק בהאשמות, כדאי לתקן גם את הטוב. הרצון הנעלה לחיות באחדות, להאמין בזולת, לחשוב חיובי, מצריכים גם הם בחינה מחדש ואיזון.

ירמיהו וחז"ל לא מסתפקים באזהרה מפני ציר הרשע, או תיקון ההנהגה. האחריות מוטלת על כל פרט בעם להיות עד שמתבונן ואחראי לקידוש הזמן.

לאחר הרצח, יוחנן שר הצבא נשאר עם שארית הפליטה ועמדה בפניהם הבחירה להקשיב לירמיהו הנביא ולהישאר בארץ בשלטון הבבלי, או לברוח למצרים. הם בחרו שלא להקשיב לדבר ה' ולהימלט. למרות שהיו "דלת העם" חז"ל מעידים שאחריותם לחורבן כה גדולה עד כי: "עדת יוחנן בן קרח אין להם חלק לעולם הבא" (ירושלמי, סנהדרין י, ה).

אחריות העם מקבלת משנה תוקף במציאות שבה אנו חיים. ירמיהו וחז"ל רואים בחיפוש אשמים בריחה מהמציאות. הם מכוונים אותנו להבנה שכל מי ששותף למשמרת הנוכחית, אחראי גם לתיקון.

מעבר למעגלי הזמן הגלויים לעין המשתקפים במחזורי השמש והירח, ביהדות קיים מעגל נוסף, שמימושו תלוי בישיבת עם ישראל בארצו ובבחירתו לספור את מעגל השבע. זהו מעגל הבריאה, שגילויו מבטא תיקון עולם המתגלה בשמיטה וביובל. לעיתים, כדי להבין את מלוא המשמעות של המתרחש לנגד עינינו נדרשות אמונה וסבלנות, עד שהתמונה השלמה תתבהר.

הצום השביעי והשביעי באוקטובר, נולדו ברגע בו המציאות זקוקה לערעור, הערה והארה. הם מהווים שעון מעורר צווחני ומעיק, המאלץ אותנו להתעורר מהשגרה אל עבר המציאות.

המלחמה טלטלה את יסודות חיינו, ערערה את המחשבות, האמונות ודרכי ההתנהלות שלנו על עצמנו, על היקרים לנו, על עתידנו כאן, על המדינה, ואפילו על אויבינו.

אך דווקא בחוויה הנוראה הזו טמונה הזדמנות לגדול ולהתפתח.

לאחר חורבן בית ראשון, לא זכינו להתקדם. ההנהגה הצדיקה, הרשעים, הגויים, העם – כולם בחרו בהפלת ההזדמנות ובאחיזה עיקשת במוכר והידוע. כעת, ניצבת בפנינו הזדמנות לתקן: לשבת על המשבר, להבין כי הכאב והקושי עצמם, הם צירי לידה, ולהיות נכונים לגילוי קומה נוספת בחיים הפרטיים והלאומיים.

אולי הגיע הזמן להכיר במציאות הגלויה כמות שהיא, להתבונן בממד הנסתר – לתת משמעות למציאות ולכסוף להיות שותפים להשלמת הבריאה?

אולי הטבח ביום השביעי והצום בחודש השביעי, יהיו השבר שיובילו למשבר הלידה בו: "וצום השביעי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).

=======

ד"ר נעה בן דוד היא חברת צוות כתיבה ופיתוח בעמותת יסודות חינוך, תורה ודמוקרטיה