בכניסה לבית של משפחת ליבוביץ' מקבלים את פנינו שני כלבים גדולים שקופצים מהתרגשות, נועם עם חיוך מאיר וביישני לוקחת אותם הצידה ומסבירה: "תומר, הציל אותם מנחל עוז, לפני השבעה באוקטובר הם ננטשו במוצב, הוא הביא אותם הביתה ומאז הם פה איתנו, צוואה חיה".

סמל תומר ליבוביץ', בן 19 מתל אביב, היה טען טנק בחטיבה 7 ביחידה שאסור לומר את שמה, נועם אחותו מספרת עליו בעיניים בורקות ופותחת בסיפורו:

"תומר היה ספורטאי מצטיין בכדורעף, הוא קיבל פטור מהצבא כדי להשקיע בספורט והחליט בסוף שהוא מתגייס כמו כולם והשתבץ לשריון. המשפחה שלנו מאד צבאית, סבא שלי היה האלוף שמואל ארד, אמא קצינה בצנחנים, אמרנו לו שננסה למשוך אותו לצנחנים אבל הוא אמר: "יש אנשים טובים ביחידות המובחרות וצריך אנשים לשריון", היתה לו המון מוטיבציה".

(הגורין מנחל עוז, צילום: באדיבות המשפחה)

צוות מכל קצווי הארץ שעבד כמו גוף אחד

"הוא נהנה מהרגע הראשון, החייל הכי מאושר בצבא, הוא סיים את המסלול ותפס קו עם הצוות שלו בנחל עוז. בשבעה באוקטובר, תומר ושלושת חבריו לצוות קמו והוקפצו ישר למיגונית כשהם היחידים הלבושים והמדוגמים, כאילו הם נולדו לרגע הזה".

נועם מציינת: "הם היו בצוות כל אחד ממקום אחר בארץ ובדעות שונות אבל הם היו אחד, מאד אהבו אחד את השני, כל יום שישי שתומר סגר היינו נוסעים לבקר אותו, ואמא הייתה מכינה קופסא מיוחדת לדניאל, החייל הדתי, לפני שבת כדי שלא יתבשל בשבת והוא יוכל לאכול".

נועם חוזרת לשבעה באוקטובר: "הם עולים יחד לטנק ומיד מבינים שזו מלחמה, הם יוצאים מחוץ למוצב כדי להגן על הקיבוץ אבל חוזרים בעקבות קריאות לעזרה, מולם שועטים מאות מחבלים והם מחליטים להסתער, טנק יחיד מול כולם, הם משתמשים בכל התחמושת שיש להם חוטפים קלאצ'ניקובים, פצצות, RPG, אחד מהם חודר לטנק שלושה נהרגים ואחד פצוע קשה.

תומר נלכד בתוך הטנק, נועם מחייכת בבישנות: "הוא היה גדול וחזק ושרירי, לקח עשרות שעות להוציא את תומר מהטנק".

"הכדור החשוב ביותר זה הכדור הבא"

"הוא הבין מה הוא עושה, הוא אהב את המדינה ואת העם שלנו, האחווה, החברים, תומר הביא ערכים מעולם הספורט לחייו, להיות חדור מטרה, לא הלתייאש גם כשקשה. בסיום מסע כומתה כולם נראים גמורים ורק תומר מחייך, היה משפט מהכדורעף שהוא לקח איתו לחיים "הכדור החשוב ביותר זה הכדור הבא", המבט קדימה. הוא גם היה מאד חכם, סיים בגרות עם 13 תעודות הצטיינות".

נועם מספרת על הקשר שלהם: "תומר גדול ממני בשנה ושבוע, אנחנו מאד קרובים, היו לנו חברים משותפים, המון שעות בילינו יחד. היום המשפחה עסוקה בהנצחה, אבא שלי ואחותי הקטנה בת 12 ואני כותבים, מלחינים ושרים לזכרו, הקמנו מועדון כדורעף חדש עם חברים ששיחקו איתו לאורך השנים, שינו את השם לליגה לאומית תומר תל אביב, יצא ספר ילדים על הסיפור הישראלי עם פרק בסוף שמוקדש לתומר, יש לנו תכניות מצויינות בלימודים לזכרו ופרוייקטים לתמוך בספורטאים שאין להם את האמצעים להמשיך להתאמן".

"אני אחראית על 1600 מפקדים, לתת לנם מענה על הכל"

מכאן אנחנו צוללות למסע שעברה נועם והשינוי שהתחולל אצלה לאחר נפילתו של אחיה האהוב: "התגייסתי כבקרית שליטה ימית בחיל הים, אחרי שמונה חודשים יצאתי לקורס קצינים, הייתי אחראית על אימונים ופעילויות של כל חיל הים, עבודה מאד מעניינת ומשמעותית

אחרי שתומר נהרג קיבלתי חיבוק ענק מחיל הים, המפקדת האישית שלי בהלוויה ובשבעה סדרה את הבית, הם לא עזבו אותי לרגע אחד.

אבל הייתה לי תחושה שאני צריכה לעשות שינוי, אני לא יכולה לעשות אותו דבר, אפילו שטוב לי בחיל הים, המיקוד שלי היה עכשיו לעזור ולתמוך באנשים, רציתי לקחת את הסיטואציה הכי נוראית בחיים ולעשות ממנה רק טוב".

בתחילה רצתה נועם ללוות משפחות שכולות אך הבינה שזה מוקדם מדי עבורה והיא הגיעה ל"מרכז למשפחה לוחמת" ונועם מסבירה: "כל העיסוק של המרכז הוא לתמוך במשפחות של המפקדים והלוחמים שיהיה להם שקט נפשי לעשות את תפקידם ושיהיה מענה לכל צורך שעולה.

יש לנו מוקד שמלווה את המ"פים, מגד"ים משפחות של סגני אלופים ומעלה, יש מוקד של נופש – לתת למשפחות ולמפקדים זמן מנוחה, אירועים מיוחדים, מתנות לילדים. יש מענה לפניות לכל אירוע מורכב שקורה בבית, אנחנו עומדים מול חיל הרפואה, רשויות מקומיות, מכון הקבע שנותן טיפולים רגשיים כל מה שאפשר. הרעיון הוא לתת מענה רחב יותר ממה שמסוגלת קצינת ת"ש בשטח".

נועם אחראית על מפקדים בדרגות סרן ורב סרן, כ-1600 חיילים שהיא מעניקה להם מענה: "הם חברה' צעירים, אני בקשר עם בנות הזוג והארוסות, לתת תמיכה בשבילם לכל דבר שהם צריכים".

(תומר ונועם, צילום: באדיבות המשפחה)

פוסט בפייסבוק שהגיע לרמטכ"ל

המרכז הוקם בזכות פוסט בפייסבוק של אשת קבע ששיתפה במצוקה שלה, בתחושה של "הלבד" וחוסר המענה, הפוסט התגלגל לרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי ואשתו שהחליטו להקים את המרכז למען המפקדים וחיילים, גם היום אשתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי מאד מעורבת.

כשנועם מדברת על המרכז היא מלאת תחושת שליחות ועשייה למען אחרים: "המרכז דואג גם לחיילים בודדים, שיגיעו למשפחות שלהם מדי מספר חודשים, וגם לאחים של חיילים כמו לדוגמא לאח אחד לא היתה מיטה הביאו לו מיטה, יש קרן סיוע למשרתי קבע של מיליוני שקלים.

(נועם בשיחה בקורס, צילום: באדיבות המשפחה)

"האחדות היא צורך קיומי של המשפחות השכולות"

במרכז יש מדור שילוב – לשלב חיילים שהיו בתהליך עריקות, נועם מוסיפה: "הצבא הבין שמה שהכי חשוב זה האנשים, בשביל לעזור להם לבצע את המשימה הם צריכים גב חזק – זו עבודה מקודשת".

ולבסוף מסכמת: "תומר היה איש של אנשים, תמיד ידעתי שהוא טוב והערצתי אותו למרות שהיה קטן ממני, הכינוי שלו בצבא היה "האריה הענק", הצוות שלו עבד יחד כגוף אחד למרות שכל אחד הגיע מרקע שונה, הלוואי והביחד הזה היה מגיע לכל העם.

אתם צריכים להבין שהיחד הזה מחזיק את המשפחות השכולות, אנחנו צריכים את זה כמו אוויר לנשימה, זה מה שמחייה אותנו".