שוב ישראל מחמיצה הזדמנות לחסל את האיום הצפוני. מתקפת הביפרים נגד מחבלי חיזבאללה הייתה אמורה להיות מכת הפתיחה למתקפה כוללת על האיום מלבנון.

תחשבו על הסיטואציה שבה 4,000 מחבלים פצועים בבתי החולים, וארגון הטרור – שביום יום פועל בצורה מסודרת – הופך בין רגע גם לחלש וגם ללא יכולת פיקוד ושליטה (פו"ש) על כל זרועותיו. יתרה מזו, בתי החולים בביירות עמדו על סף קריסה ומתקפה של ישראל לא הייתה מאפשרת המשך טיפול בפצועים שפונו וכאלה שיפונו.

אלא שישראל, בדומה לחיזבאללה ב-7.10, פספסה את ההזדמנות. במקום להתקיף כשהאויב שלך מוכה, חלש ומבולבל, החליט אז חיזבאללה לא לתקוף ולהסתפק בירי לעבר הגבול, וישראל עושה את אותו הדבר. ישראל הצליחה לייצב את המצב על הגבול בשבוע הראשון של המלחמה, ואילו כעת היא מאפשרת לחיזבאללה להתאושש ולהתארגן מחדש אחרי "מכת בכורות" שנעשתה לפעיליו.

הדשדוש הזה, של צעד קדימה וצעד אחורה, מתאים מאוד להנהגה ההססנית (או יותר נכון לחוסר ההנהגה) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעולם לא הצליח להכריע סוגיה בוערת ותמיד העדיף לטאטא אותה ולהחביא אותה עד שהיא מתפוצצת. ההזדמנות הטובה ביותר לחסל את חיזבאללה עומדת עדיין לפתחנו בשעות הקרובות, אולי בימים הקרובים, עד שהחלון ייסגר ומי יודע מתי הוא ייפתח מחדש.

במלחמת ששת הימים, 'מבצע מוקד' היה מכת הפתיחה לקראת התמרון הקרקעי שהביא לניצחון ההירואי ביותר של מדינת ישראל. מתקפת הביפרים הייתה אמורה להיות באותו מקום, ובמקומה קיבלנו עוד 'שיחה ממתינה'. חבל.