בימים האחרונים קשה לכולנו לנשום. המחלוקת בנושא החטופים נוגעת ברגשות החמורים ביותר של הציבוריות הישראלית. חלקנו סבורים שויתור על העסקה פירושה כניעה לטרור והפסד במלחמה וחלקנו סבורים שויתור על החטופים הוא חורבן המוסריות, הישראליות והאתוס שיוביל למשבר לקרע חברתי וגם בטחוני.
למרות המחלוקת הקשה, כולם רוצים להחזירם הביתה, אין מי שהמחשבה על החטופים לא קורעת את ליבו והופכת את בטנו. כמו פצע שלא מחלים, כמו דימום שלא נקרש. הסיבה לכך מופיעה אצל יעקב עליו נאמר "וימאן להתנחם", כי אין נחמה על החיים. כולנו בשבי. אלא שזו גם הלכה פסוקה האוסרת באיסור חמור להתעסק בדברים אחרים מלבד פדיון שבוים, וכך כותב השלחן ערוך:
המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו … ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים".
אלא שמצוות פדיון שבויים היא לא רק מצווה גדולה ("ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים") אלא שאם ישנה אפשרות לממש אותה ונמנע מכך עוברים על איסור חמור: ("כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים").
לקמן נבחן כמה מן השיקולים שעמדו בפני גדולי הדור בשעה שדנו בשאלת שחרור מחבלים עבור חטופים.
א) "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם": ולכן לכאורה יש להציב גבול למצווה זו? אמנם מרבית הפוסקים כתבו שכלל זו לא נאמר במצב של חשש לחיי אדם. כך כתבו התוספות: ("כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן") כך כתב המאירי: (כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא) כך כתב המושב זקנים, הלב מבין (דבמקום סכנה לא חיישינן), הרש"ל (היכא שהיא סכנת נפש פודין אותו אפילו כמה פעמים) הרדב"ז (תשובה כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן) האדמו"ר הזקן ("לא תהא כזאת בישראל ליתן קצבה וגבול לפדיון נפשות"), בסכנת נפשות כל ישראל חייבים לתן הכל משום לא לעמוד על דם רעך ("דכנגד סכנת נפשות מחוייבים כל ישראל ליתן כל אשר להם לקיים לא תעמוד על דם רעך").
ב) שחרור מחבלים יביא למספר רב של הרוגים בעתיד? ההלכה קובעת שישנם שיקולים חשובים יותר מאשר השאלה הסטטיסטית והכמותית ולכן אם יאמרו "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרינו הורגים את כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". מדוע שלא נקריב חיי אחד ובכך נציל רבים? ולענייננו מדוע לא נקריב מספר חטופים ונמנע הרג של רבים בהמשך?
הרב עובדיה הסביר שהשאלה ההלכתית היא איננה מספר ההרוגים אלא המשמעות המוסרית שבגוף הפעולה. מסירת נפש (או ויתור על חטופים) היא פעולה אכזרית של הקרבה, לעומת זאת שחרור מחבלים עבור חטופים נחשבת כפעולת הצלה. ("המסירה היא פעולה אכזרית למטרה של הריגת נפש, ובפעולה זו אין הצלת אחרים בטבע הפעולה… והוא הדין לנידון דידן שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידים"). ומכאן נקבע הכלל המפורסם שסכנה קרובה קודמת לסכנה עתידית. על העיקרון הזה חזר הרב יצחק יוסף בשבוע שעבר בבית הנשיא, לדבריו החטופים "זה פיקוח נפש עכשוי" ולכן הם קודמים.
ג) שחרור מחבלים יעורר מוטיבציה אצל האויב: זו הייתה טענתו של הרב גורן בעסקת ג'בריל: השיב על כך הרב חיים דוד הלוי שמערכת הביטחון צריכה לשקול האם הנזק הבטחוני כתוצאה מהמורל של חיילי צה"ל והמורל הלאומי גדול יותר. "כפי שהובהר בין היתר ע"י שר הבטחון, נגד עיני הממשלה שהחליטה, עמדה נקודה חשובה נוספת, והיא המורל של חיילי צה"ל. כאשר חייל יודע שאם יפול בשבי, מדינת – ישראל כולה ניצבת מאחריו לשחררו, ימסור נפשו בשעת קרב ללא פחד ומורא, אך אם יופעל הדין שאין פודין שבויים יתר על כדי דמיהן, גם במקרה זה, כאשר חיילים נשלחים בשליחות האומה למלחמה, אז מן הסתם יאמר כל חייל בלבו מוטב לסגת ולא ליפול בשבי. ומי הוא זה אשר ימדוד עתה מה הנזק הבטחוני הגדול יותר, חיזוק כחם של המחבלים ע"י שחרור חבריהם, או חיזוק המורל של חיילי צה"ל במלחמות עתידות אם תקראנה ח"ו". דברים דומים מאד אמר הרב אשר ווייס לפני כמה חודשים בשיעור שבין יתר השיקולים של המדינאים לעסקה: "יש חוזה בלתי כתוב ובלתי חתום בין הצבא לחיילים שאנחנו נעשה כל דבר לשחרר אתכם מהשבי אם חלילה תפלו ואנחנו נדאג להביא אתכם הביתה, זהו חלק מהאתוס הישראלי, וקל וחומר כאשר מדובר בילדים קטנים, בנשים ובאזרחים שנחטפו מביתם".
בזמן אירועי אנטבה פנו ראשי המדינה אל גדולי הדור לדון בשאלת שחרור מחבלים. הרב עובדיה יוסף כינס יחד עמו את הרב ולדנברג בעל שו"ת ציץ אליעזר, והרב שלמה זלמן אויעברך, הרב בן ציון אבא שאול, הרב ישראלי, הרב אלישיב, ועוד ויחד הכריעו בעד העסקה. (לימים גם הרב ווזנר בשבט הלוי, וגם המנחת יצחק כתבו להתיר. אמנם בשו"ת בני בנים החמיר).
לסיכום מסקנת ההלכה העולה מגדולי ישראל בעבר ובהווה, כפי הנראה לעניות דעתי, היא שהסכנה המיידית הרובצת על החטופים גוברת על הסכנה העתידית משחרור מחבלים רבים. יש לדעת אם אכן הגענו אל השעה שבה ניתן לקדם עסקה, יש איסור חמור להימנע מכך, כדברי השלחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".
נקווה שגם בימינו ראשי המדינה יראו לנכון לפנות אל גדולי הדור לדון בכובד ראש בשאלות כבדות משקל אלו, לשמוע ולהתייעץ עם דעת תורה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
