הרב דרור אריה: לא אקח חלק בחגיגת הפריימריז

שני חלומות

התפקדתי לפני שנתיים לבית היהודי, ואני מסיר את חברותי, לא אשתתף בחגיגת הפריימריז, לא אצביע ולא אתן את קולי למפלגה ששינתה דרכה. זה לא סוד שנפתחו השערים, ונציגים בעלי עמדות פשרניות בעניני תורה משתלבים ומובילים לדרך חדשה.

לא לבית הזה התפללנו, ואסביר: שני חלומות גדולים חלמה האומה שלנו בזמן היותה בכבלי הגלות החשוכה, שנים שהם אחד.

החלום הראשון היה לשוב אל ארץ קדשינו לבנות ולהבנות בה, בכל מרחביה, כהבטחת הבורא לאבותינו, ודבריו לנביאנו.

החלום השני היה לשוב לצביון השלם והאמתי שלנו של "ועמך כולם צדיקים", אל הקודש ואל המקדש, להשיב את הכהונה ואת הנבואה ואת הסנהדרין.

השיבה האחרונה שלנו לציון החלה מתוך דחף נבואי של תלמידי הגר"א וחסידי הבעש"ט, כולם יראים, חסידים ואנשי מעשה, שחלומות קודש בערו בליבם, הם ראשית הציונות אשר בחירוף נפש הניחו את המסד ופתחו את כבלי הגלות הנוראה.

הציונות החילונית אחזה בחלום הראשון, פעלה מתוך הדחף הקדוש הזה שבער בליבה פנימה, מבלי לקרוא בשם, בשם ה'. היא התמסרה לבניין הארץ והשליכה את קדושת התורה והמצוות אחר גווה. לעומתה ניצב הצבור החרד לדבר ה', שמר בתוקף על החלום השני, מסר את נפשו על התורה והמצווה וזנח את בנין הארץ.

הראי"ה קוק זצ"ל, עמל רבות וקרא מעל כל בימה ששני החלומות חד הם, וטעות איומה היא המסקנה המחלקת ואומרת גזורו. התורה היא נשמת הציונות, והציונות היא מימושה השלם של התורה.

"אנחנו שואפים לתחית האומה ותחית הארץ, כדי להחיות את מעמד הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה בחוסן של התורה והמצוה בכל מילואן… אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות הארץ ולהבנות בה…על כן תורה מרובה אנו דורשים…מצות רבות אנו מבקשים…" (אורות התחיה עמ' ע')

הרב קוק לא הסתפק בדיבורים, הקים את הרבנות הראשית כגוף המחוקק למדינה שבפתח, את הישיבה המרכזית העולמית, כתשובה לסחף אחרי האקדמיה ישיבה שתהווה מוקד משיכה לצעירים, ומעוז הרוח שממנו תשאב הציונות את הגיונותיה.

הוא גם החל בהקמת תנועה פוליטית "דגל ירושלים" שמה, כדי שתחרוט בגאון את שני החלומות על דגלה, ללא פשרות וללא רתיעה. הוא לא מצא את מקומו בתנועות החילוניות והחרדיות, ואף לא בתנועת המזרחי מפני שראתה בדת כסניף לציונות ולא כלב המניע את כל התהליך, הוא אף הסתייג מהפשרנות שאפיינה את דרך התנהלותה. הרבה מלמדים על היחס של הרב זצ"ל אל החילונות, אך מה היה יחסו אל החרדים?

האמת שאת התנועה "דגל ירושלים" הוא הקים עבור הצבור החרדי המאמין, שלא מצא בית ציוני ראוי, ובצדק. הרב רצה לרתום את הרוב היהודי אז שהיה שלם בתורה וביראה, למפעל הציוני, ע"י "דגל ירושלים" אשר יגשים את שני החלומות במלואן ויהפוך בסופו של התהליך לגורם הגדול והעיקרי בשיבה לציון. (עיין אגרות הרא"יה,ג')

אומרים שרבנים לא צריכים להתעסק בפוליטיקה, אמנם רבנים אל להם להיות פוליטיקאים, אך חובה עליהם להשמיע קולם באשר לאופייה היהודי של המדינה ולהורות לאנשי הפוליטיקה בהלכות צבור.

הגלות טשטשה את צביוננו וההלכה הצטמצמה לפסיקה עבור היחיד, אך עיקרה וכל מגמתה להדריך את האומה בארצה, כנאמר לישראל ערב מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.."(שמות יט',ו') "התורה והממלכה בישראל קשורים קשורים זה עם זה קשר בל ינתק" (מאמרי ראי"ה עמ'173) הכנסת והממשלה נדרשת ביתר תוקף להדרכת התורה, שכן.."אותו יצר הרע שבאדם הפרטי-הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי..(שם)

וכמו שבאדם הפרטי ישנם צדדים של פראות ורשעות הזקוקים להדרכת התורה כיצד לתקנם ולזקקם קל וחומר במערכות הלאומיות ששם היצריות באה בעוצמות אדירות. בתקופת אוסלו ובהתנתקות נלחמנו במסירות נפש על הארץ, והתרעמנו על אלה שדבקו בתורה ולא הושיטו יד לשיתוף פעולה בשמאל ובמחלת דיבת הארץ.

בשנתיים האחרונות ראינו זקיפות קומה של הבית היהודי בצד הלאומי ורפיון ביחס לקדושת התורה והמצוות, המגמה הולכת ומתחזקת, הבית היהודי פותח שעריו לנציגים חילוניים ימניים, ולבני מיעוטים, וסובר שיש להסתפק במכנה המשותף סביב הלאומיות.

ההסברה הרהוטה והרטוריקה הלא מתפשרת על זכותינו על הארץ, לא מכפרת על יחסו האמביוולנטי לתורה ולרבנים, והענין מעורר בי דאגה רבה, דווקא בשל הכריזמה של האיש, אני עוד יותר מודאג מכך שרבנים חשובים הולכים שבי אחרי יופי דיבורו ולא חשים שהוא משתמש בהם כעלה תאנה לקידום מדיניותו.

יש בי הערכה רבה לכנות של השר אורבך שאמר גלויות שבבית היהודי לא באמת מתחשבים בדעת תורה, ושהפוליטיקאים יודעים לרתום את הרבנים בערמה לאינטרסים שלהם.

לאור גל החקיקה הייתי בין מקימי "נאמני הרבנות הראשית" שם נחשפתי לאמת הכואבת של אורבך, שפונים לרבנים בסוף התהליך, עם עובדות מוגמרות ופרשנות מכוונת היודעת להלך אימים על "חולשתם" של הרבנים לאחדות המחנה, ו"להציל מן הדליקה" את מה שנותר.

אסור להיתמם יש בעל-בית חדש, בעל זכויות רבות אך עם הארץ המתיימר לפסוק בגופי תורה חמורים, אזני שמעו ולא זר כי אם למשל תעמוד בפניו הצעה חוק "המתת חסד" קרי רצח! תמורת מינוי עשרה שופטים ימניים בבג"ץ, הוא לא יהסס לרגע.

האם זה נכון להצביע עבור נציג או נציגה שענייני הדת לא חשובים בעיניהם בדיוק כמו שלמות הארץ?

בשבוע שעבר למעלה מאלף רבנים מחו כנגד החלוקה בין הדת למדינה, ויצאו עם מסר שמלחמת התרבות לא פחות חריפה מהמלחמה על הארץ, שלמות השבת והמשפחה והגיור לא פחות חשובה מהמלחמה על הארץ. להצביע לנציג צבור המחלל שבת, מפני שהוא שומר על הארץ, זה כמו לוותר על אבא בשביל אמא.

אני מקווה שראשי ישיבות ומכינות יצטרפו למאות הרבנים ויעזרו לנוער הצעיר לא ללכת שבי אחרי ה"בנטיזם", יכריזו באומץ ובקול ברור שלא זו הדרך ולא זאת העיר, שהחלום שלנו שלם ולא חצוי, ושאין לאומיות ללא קודש.

לא עוד קיצוץ בנטיעות, התורה והארץ חד הם, חלום אחד. נכון הרעיון השלם לא מביא הרבה מנדטים, אך טוב מעט בכוונה.. לא נוותר על החלום השלם, על שני מרכיביו החשובים, אע"פ שיתמהמה!

==

הרב דרור אריה חבר בארגון נאמני הרבנות הראשית.