קהילת יוצאי אתיופיה יצאה בצעדה לירושלים הקפואה כי נמאס להם מיחס המשטרה כלפיהם. הצעדה אורגנה על ידי חברי ומשפחתו של יוסף סלמסה ז"ל שעל פי הדיווחים עבר השפלות על לא עוול בכפו בידי המשטרה ובעקבותיהם שם קץ לחייו. מקרים רבים של יחס משפיל, מבזה וגזעני מצד המשטרה מציגים בני העדה האתיופית. האחרון זכה לכותרות בשבוע האחרון, סיפורו של אברהם מהרי שהמשטרה שפכה עליו מים רותחים בחשד לכך שהחזיק רכוש גנוב. די הגיוני סך הכל, אם מדובר היה במאפיה האיטלקית ובפרצופים מחוטטי פנים בחדר אפל ולא במשטרת ישראל.הדבר המבאס בכל הסיפור הזה מלבד זה שכל סיפור הוא קשה בפני עצמו והתופעה היא מבישה- שרק הקהילה תוכל לשנות את חוקי המשחק. היא ולא אף אחד אחר.

אינני חסיד גדול של סוציאליזם בוודאי לא זה המהפכני, אני סך הכל די שמרן. מאמין ברפורמות שמסדירות את הדברים על פני מהפכות (אלא אם כן זה בוז'י שצועק בגרון ניכר מהפך, מהפך, מהפך איך שהוא זה נראה לי פחות מאיים מצ'ה גווארה). מהפכות חולות רעות רבות לה, היא אמנם עולם ישן עד היסוד מחריבה אך לבנות הכל בצורה מושלמת מתגלה תמיד כקשה הרבה יותר מאשר להחריב. בכלל לאדם יש שורשים ובעולם יש המשכיות, כך שגדיעה אלימה של המציאות מפרה איזון מסוים ויוצרת ריאקציה לכיוון השני שלא עושה טוב לשני הצדדים. כל זאת מבלי להזדקק לדוגמאות של הניסוי המלבב ברוסיה הקומוניסטית, או מאו בסין וחמר רוז' בקמבודיה. וסליחה מכל מיליוני הנרצחים האחרים שלא הזכרתי את שם צורריהם (עם צפון קוריאה למשל אני לא מתעסק, יש לי רק מחשב אחד ואני לא בנוי למלחמת סייבר, בקושי לקרב כריות).

אך בכל זאת לצערי הרב אני מוכרח להודות שרק אלו שהאפליה, ההתעמרות והקיפוח נוגעות בהם יכולים לשנות את מצבם. וזה ממש לא מחמיא למין האנושי. קחו למשל את תנועת ש"ס שנמצאת לאחרונה בכותרות עקב קרב פנימי והמון אמוציות. בעיון קל בהיסטוריה שעשתה ש"ס כלפי הציבור המזרחי בישראל, תיווכחו לדעת שללא יוזמתם של בני עדות המזרח המכנים את עצמם בש"ס כספרדים, איש לא היה זורק פירור לעברם. הקמת ש"ס לוותה באומץ רב, שלא לומר חוצפה רבה (כלפי בעלי הבית) שבאה לשנות את המצב בו חרדים ספרדים מתדפקים על שערי מפלגת אגודת ישראל שהעניקה להם ברוב חסדה את השאריות של השאריות של התקציבים למוסדות. בתמורה כמובן הם זכו לאפליה בכל שדרות החיים משידוך ועד מקומות לימוד לבניהם, דרך קידום רבנים ועסקנים בשדה הפוליטי. אך מה שש"ס עשתה לציבור המזרחי בכללותו בישראל נלמד ועוד ילמד בספרי ההיסטוריה.

כך גם מהומות ואדי סליב והפנתרים השחורים שלקחו את הדברים לידיים בכדי להביא את הכאב וליצור איזה שהוא צעד לכיוון שיווין אזרחי במוסדות המקפחים.

לחובבי הז'אנר, בימים אלו ניתן לעקוב אחר נשים חרדיות המנסות לעשות היסטוריה ולבקש ייצוג בכנסת. התגובות ברחוב החרדי נעות בין בוז עמוק לגידופים לא נעימים. המצב זה לא נוצר כי נשים אלו מעוניינות בכוח פוליטי ולשחק במשחק האגו הגברי (במחוזות החרדיים לפחות). המצב הזה נבע מכך שמצוקות אמיתיות של נשים לא נענו על ידי העסקונה החרדית. דיון על המצב הנורא של חולי ותמותת נשים במגזר החרדי בוועדה לקידום מעמד האישה לא עניין אף ח"כ חרדי. וזה הגיע לוועדה אחרי שאף גורם במפלגות החרדיות לא ענה וטיפל באותן מצוקות. אגב באותן דו"חות אותן הציגו הנשים בוועדה ניתן לראות שלעומת אחוזי התמותה והמחלות הגבוהים באוכלוסייה אצל נשים חרדיות, הגברים נהנים מיחס הפוך- כלומר תוחלת החיים שלהם גבוהה מהממוצע באוכלוסייה.

כן זה די מבאס. חשבנו שהעולם נבנה על חסד. שיש מספיק אנשים שטובת החלשים והנדכאים לנגד עיניהם. שכל מי שמכניס למשפט שלו את המילה חברתי דואג בעצם כך לאלו שאין להם מספיק ייצוג. אבל נראה שזה לא כך. ואם אין אני לי מי לי. על זה התבססה התפיסה הציונית. היהודים צריכים לקחת את גורלם בידיהם ולא להשאיר זאת על טוב ליבם של אומות העולם. לא אמנציפציה ולא שוויון מרקסיסטי יטיבו עם גורלם. נכון שיש והיו חסדי אומות העולם ונכון שהייתה הצהרת בלפור ועוד תומכים מבחוץ, אך זה טוב רק כפוש בדרך. העשייה עצמה ולקיחת האחריות והמאבק הם רק על מי שסובל. ואשמח אם מישהו יוכיח לי אחרת. איך עם דאג לעם אחר. מגזר למגזר אחר, קהילה לקהילה אחרת. איך מפת האינטרסים יכולה להשתנות.