ראיתי הבוקר סרטון שטען שכאשר אדם מפורסם ומצליח מאוד הוא לא מצליח להתרגש מהדברים הקטנים, כי הדופמין שמופרש לו במוח מהופעות מסחררות, מרגיל אותו להתרגש רק מדברים חזקים.

בלי קשר לשאלה אם זו הסיבה, שאלת הרגש והרצון להרגיש, לחוות, שיזוז משהו חזק בלב, הוא רצון חזק מאוד, אנושי מאוד. אנשים מאוד חכמים יכולים לפעמים להתמלא מהעיסוק השכלי, מהמחקר, העיון, הלימוד. הבעיה שהם לא מבינים שרוב ההתנהלות של בני אדם היא לא שכלית. אין הכוונה שהם פועלים נגד השכל, אלא שהשכל הוא לא מה שמניע אלא הרגש, החוויה, התחושה. הם מפתחים תיאוריות שכלתניות שמתאימות אולי להם, אבל הרסניות לציבור הרחב.

זו בעיניי הטעות של ליבוביץ' ותלמידו מיכי. אמר מי שאמר, שהאדם המודרני רוצה שהאהבה הרומנטית תחליף אצלו את המקום שתפסה הדת בעבר, בחיי האדם. זה לא יעבוד, מעטים מצליחים להתמלא מאהבה כזו לאורך זמן. אנחנו מחפשים רגש, חוויה, אבל אנחנו במילכוד. אם נשיג את החוויה העוצמתית, של ההצלחה ומה שהיא מביאה בכנפיה, אנו עלולים לסכן את הבסיס. בגלל הדופמין במוח או סיבות אחרות.

הפתרון לכל זה הוא כמובן החוויה הדתית. אבל יהדות של בית מדרש מעניקה שלוות נפש רק ליחידי הסגולה. כמה אנשים יכולים כל החיים להתמלא מהסיפוק (שאין דומה לו אפילו לא כצל חיוור) של בירור סוגיה הלכתית (הקהילות יעקב כתב בהקדמתו שאפילו אם יש דבר אחד נכון בספריו זה שווה את הכל, אדם שלמד תורה כל חייו ובירר הלכה אחת בצורה טובה לאמיתה של תורה הוא חלק משרשרת התורה שבעל פה ומי שמבין את המשמעות של זה, יודע שכל חוויות העולם מתגמדות לעומת זה)

מסקנה? צפויה כמובן. רק החוויה הרגשית של בית מקדש תביא מזור לנפש האדם.