לפני 1958 שנה עמד המלך אגריפס השני והזהיר את אנשי ירושלים מפני היציאה למרד כנגד כל הסיכויים. ההידרדרות למרד המתוארת על ידי יוסף בן מתתיהו מגלה ששנאת חינם הייתה הבעיה האחרונה של ירושלים באותם ימים.

מתיאור האירועים ומתוך נאומו של אגריפס (מלחמות היהודים, ספר ב, פרקים יג-יז) עולה שהמאפיין המרכזי של ההידרדרות, בצד התנהגותם המחפירה של הנציבים הרומים, היתה קנאות דתית-פוליטית של גורמים שכנראה היוו מיעוט מספרי, אך כוחם בשטח אפשר להם להביא קטסטרופה על העם ועל הארץ.

מה הייתה דמותה של קנאות זו?

ביסודה של הקנאות עמדה השאיפה (המוצדקת והאוניברסלית) לחירות, שחברה אל ביטחון דתי בעמידת האל לצידנו. על תודעה זו זעם כבר ירמיהו 650 קודם לכן ותוצאותיה ההיסטוריות בחורבן בית ראשון ידועות. תפיסה דתית זו קבלה ביטוי בדמות משיחים למיניהם שהבטיחו גאולה קרובה וודאית, אך גם סייעה ביצירת אנרגיה פוליטית למרד. אם המטרה מוצדקת והאל לצידנו, הרי שכל המתנגדים למרד ומשתפי הפעולה עם השלטון הרומי הם בוגדים. טרור הסיקריים פעל להעביר את הרגש הזה מהכוח אל הפועל, כאשר הקורבן הראשון, לפי יוספוס, היה הכהן הגדול. עיקר פגיעתם הייתה ביהודים מהשורה, באופן שזרע כאוס וערער עמוקות את האמון ההדדי ואת הביטחון האישי.

האידאולוגיה לא הייתה הגורם המזמן היחיד לאירועים הללו. אל החגיגה העצובה הצטרפו גורמים פליליים שניצלו את הכאוס למטרותיהם. הקמה של מיליציות חמושות תרמה להעמקת הכאוס, יחד עם חוסר העניין של השלטון (הרומי) ברווחת התושבים ורצונם של הנציבים להישאר בשלטון ולזכות לטובות הנאה ממנו.

חזית שלישית, בצד היהודית-פנימית והיהודית-רומית, נפתחה מול תושבי הארץ הלא-יהודים. סכסוכים בערים מעורבות כמו קיסריה לובו באופן מכוון על ידי שני הצדדים והביאו להתנגשויות דמים. כדאי להתעכב על עניין זה – טענות שני הצדדים התבססו על תפיסה משותפת: העיר קיסריה שייכת לאחד הצדדים וממילא על העיר לשאת צביון ספציפי, השולל את זכויות הפרט של הצד השני. תפיסה זו אינה מאפשרת חיים משותפים, אלא, במקרה הטוב, פשרה פרגמטית. תבנית הפעולה של שני הצדדים הייתה דומה: פרובוקציות, תחושות השפלה ותגובות לפרובוקציות, שהביאו לשפיכות דמים חוזרת ונשנית. אופיו העברייני של השלטון ונטייתו להעלים עין מאחד הצדדים רק ליבו את האלימות.

נאומו של אגריפס, בין אם נאמר בזמן אמת ובין אם אין הוא אלא בדיה ספרותית של יוספוס, מתאר בפירוט את המרידות של עמים אחרים בשלטון הרומי ואת כשלונם הנחרץ. אגריפס מדגיש את גודל ההימור: בחישוב קר הסיכון עצום והסיכוי מזערי. אלא אם כן מניחים שמעורבות האל משנה את המאזן. וזו בדיוק הנקודה: קנאי המרד הניחו כנראה שההשוואה לעמים אחרים מיותרת, שכן החוקיות של עם ישראל שונה והאמונה באל מאפשרת להתעלם מנסיבות גלובליות.

ומה עם שנאת חינם?

ההיתלות בשנאת חינם נוחה ומאפשרת לברוח מהסוגיות האמיתיות שעמדו על הפרק אז ושעומדות על הפרק היום. השנאה הפוליטית ניזונה מקנאות דתית ותורגמה לשלילת ערך חיי האדם וממילא לאלימות כלפי פנים וכלפי חוץ. הצורך הדחוף אינו דיבורים ריקים על אהבת חינם, אלא הבנה של הדינמיקה שנוצרת מקנאות דתית-פוליטית ושל תוצאותיה.

"אני מצדי מעיד עלי את כל הקדוש לכם, את מלאכי עליון ואת עירנו המשותפת, שלא הסתרתי מכם דבר שיש בו כדי להצילכם", חתם אגריפס את דבריו. יוספוס ממשיך לתאר, "ככלות [אגריפס] לדבר זלגו עיניו, וכן עיני אחותו, דמעות; ומדמעותיו שיכך את סערת הרוחות שאחזה בשומעיו" (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, 401-402, בתרגום ליזה אולמן).

ומה ארע? לפי יוספוס, ההנהגה ומרבית העם השתכנעו מדבריו, אך הקנאים הצליחו לסחוף את כולם למרד, מתוך אמונה קנאית בנצחון המוחלט ומתוך העדפת ערך ההקרבה על ערך החיים.

והסוף ידוע.

אך הסוף יכול היה להיות אחר אילו היה בכוחו של הרוב להיאבק בקנאות הדתית-פוליטית של המיעוט.

גם הסוף שלנו יוכל להיות אחר, אם אנחנו, ערב תשעה באב תשפ"ד, נבחר להתנער מהקנאות הדתית ומהוודאות האמונית, מהנקמה ומהפלילים, אם נבחר בחיים.

==

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, עוסק בהוראה ובחינוך, מעורכי כתב העת "ישר".