מותם של 12 הילדים אמש (שבת) במג'דל שמס מתקיפת חיזבאללה, שובר את הלב. דבר נוסף שמוסיף לתחושה הקשה והמועקה שמציפה את הלב, הוא העבודה שהכתובת היתה על הקיר.
צפיתי אתמול בסרטון של הרמטכ"ל הרצי הלוי, כשהוא ישוב בשיחה עם תושבי מג'דל שמס וההנהגה של העדה הדרוזית, ושם הוא אומר: "אנחנו נפגע בחיזבאללה קשה, אנחנו ניקח את חיזבאללה אחורה. נחזיר את התושבים בצפון לבתים בביטחון, אנחנו נחושים לעשות את זה".
עוד הוסיף הרצי ואמר: "נגן עליכם. אני אומר לכל תושבי האזור: להקפיד על ההנחיות כי אנחנו נגיב ואתם תיהיו בסבלנות. צה"ל יגיב ויודע להגיב חזק, אתם תיהיו בסבלנות, אבל כשאנחנו מגיבים יכול להיות שירו לפה יותר. צריך להקפיד על הנחיות פיקוד העורף ופיקוד צפון. אנחנו רוצים להכות בחיזבאללה אבל לא לקבל עוד נפגעים פה. נלחם בנחישות מול חיזבאללה, ואחרי האירוע הקשה והנורא הזה, נלחם עוד יותר חזק".
צילום: פורסמו: שמותיהם של 12 נרצחי הטבח במג'דל שמסואני באמת תוהה לעצמי האם נותר ישראל אחד שמאמין לדבריו של הרמטכ"ל. איזה רובד של אמת כבר נשאר בדבריו, הרי את אותם דברים הוא אמר בכל סיור אפשרי בצפון. "נחזיר את לבנון לתקופת האבן", מוכר למישהו?
אותה תחושה מייאשת תפסה אותי כאשר מיד לאחר ה-7 באוקטובר, כשהדם עוד בעבע בתוכינו ובתוכי חיילנו על השואה שעברו תושבי הדרום, התמונות הקשות עוד רצו לנו בראש, ומה בחר אז הרמטכ"ל לומר לחיילים? "תזכרו שאנחנו לא הם", וכבר אז תהינו, אלו המסרים אותם צריכים החיילים לשמוע ערב הכניסה הגדולה לעזה? האם הדגש על המוסריות הוא החשוב, לא עדיף היה לפתוח במילים כמו "כנסו לשם, תפרקו אותם, אל תשאירו חמאסניק אחד חי"??
בינתיים נראה כי חיזבאללה אלו שמחזירים אותנו לתקופות אפלות ולמראות כל כך קשים שנראה כאילו נשלפו מהמתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר. כמובן שבמהלך הלילה דובר צה"ל עדכן כי צה"ל תקף בלבנון, אך מה הטעם בתקיפה כזו אם היא מגיעה כמעט תמיד אחרי האסון ולא כמנע?
אדוני הרמטכ"ל, אנחנו דורשים, זנח את המילים, את המסרים החלולים, שבענו מהם. עבור למעשים ולמעשים קשים. לא מדובר כאן רק בחיזבאללה, אלא בכל מדינות ערב שמתצפתות עלינו ובוחנות כל צעד ותגובה של ישראל.
הגיע הזמן להראות להם קצת כוח, מהי עוצמה ולהגיב בהתאם.
תגובות