כמעט כל דעה שמתייחסת לתחקירי השביעי באוקטובר פוסקת ש"העם נפלא וההנהגה אשמה"; "הלוחמים בשטח גיבורים והמפקדים פחדנים"; "האזרחים פועלים והממשלה נכשלת" וכו'. המנטרה הזו מהודהדת משמאל ומימין של המפה הפוליטית: מהצד השמאלי – שמכוון את האשמה כנגד ההנהגה הנבחרת בכדי להפיל אותה; ומהצד הימני – שמכוון את האשמה כלפי ההנהגה הלא-נבחרת של מערכות הצבא והפקידות. בין כה וכה, הקונצנזוס הוא שיש את "הם הרעים" (פוליטיקאים, אלופים, מקבלי החלטות), ויש "אותנו הטובים" (אזרחים, חיילים ואנשים פשוטים).

ברור שמקבלי החלטות נושאים באחריות אישית אולם אסור לשכוח שראשית, רוב ההחלטות מתקבלות עקב הלך רוח ציבורי ולא רק מגחמות של מנהיגים (אם נתניהו למשל היה מחליט בשישי באוקטובר לתקוף את עזה, הציבור היה תומך בו?); ושנית, הביקורת כלפי ההנהגה אמורה להיות ללא ייחוס של כוונות זדון. אף אחד לא התכוון פה לרעה מהסיבה הפשוטה שמקבלי ההחלטות הם חלק מאיתנו. הזדמן לי לשמוע נערה מקיבוצי העוטף שטענה ש"הופקרנו בכוונה" ו"ההנהגה צריכה להיות ראויה לעם הזה"; רק שבהמשך התברר, למרבה המבוכה, שאביה של אותה נערה הוא מפקד בכיר בגזרה; אז מי "הפקיר" אותה בדיוק?

הנרטיב האוטומטי ש"ההנהגה אשמה" – שמאז מלחמת יום כיפור הפך להיות הנרטיב השולט – הוא תפיסת עולם פוסטמודרנית שמייחסת כוונה רעה לכל מקור סמכות (וכמובן מתחנפת לרוב הקהל שהוא מטבע הדברים אינו בעל סמכות). יתרה מזאת, זו תפיסה שמטפחת עמדה פרטית ולא כללית, היינו אנחנו בעמדת "לקוח" ביחס למדינה שאמורה לרצות אותנו.

התפיסה התורנית היא שאנחנו לא לקוחות אלא שותפים במדינה. זהו אגב כלל נכון לביקורת כלפי כל מערכת כלכלית, חינוכית או משפחתית. אנו נבקר ללא משוא פנים את הכשלים של הדרג הפיקודי, הניהולי והממשלתי אולם מתוך הכרה שכולנו מעוניינים באותו דבר – טובת עם ישראל; יתכן שנגלה אז שביקורת מעין זו גם תהיה יותר יעילה.

הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.