לא סוד הוא שבשנים האחרונות יש אי נחת בציבור הציוני-דתי מהשתלטותם של ערכים שמרניים (חרד"ל) על הציונות הדתית הממוסדת. תהליך דומה קורה גם בציבור החרדי שמצמיח לאחרונה מתוכו קבוצות רבות שמביעות אי נחת מההנהגות הפוליטיות והרבניות הקיימות וקוראות ליתר פתיחות ולאימוץ ערכים מודרניים יותר כגון: השכלה, עבודה, נשיאה בעול, פתיחות ודמוקרטיה, יחס סובלני יותר ל'אחרים' וכדומה.

עשרות קבוצות וארגונים בשני המגזרים הללו פועלים כל אחד בנפרד, כותבים ניירות עמדה, מאמרים וספרים, ויש דמיון רב בין הרוח והקולות שהם משמיעים, אבל הנפרדות הזו מונעת מהקולות הללו להתגבש לכלל אלטרנטיבה ממשית לכוחות השמרניים – החרדים והחרד"לים בשיח הציבורי. אלו דווקא יודעים לעבוד יחד למען מטרות דומות ובאותן צורות (בעייתיות). כתוצאה מכך חשים רבים כי אין ביטוי אידאולוגי (וגם פוליטי) לרוב הדומם.

מדוע למסגר את הכנס תחת הכותרת 'ציונות דתית'?

מודעה שמתפרסמת בימים אלה מזמינה ל"כנס סעד – ועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", והיא מבטאת היטב את המצוקה שתיארתי. בכנס יידונו נושאים כמו תורה ותפילה בקהילות, מזרחיים, אוניברסליות, יחס ל'אחרים', יהדות התפוצות, תקרות זכוכית לנשים ובכלל, חינוך מחויב ומאפשר, צדקה, אוכלוסיות מוחלשות (אני מעדיף 'חלשות'), תורה ודמוקרטיה ועוד.

ואני שואל את עצמי – מדוע למסגר את הכנס תחת הכותרת 'ציונות דתית'? הרי אותן קבוצות שמגדירות עצמן כחרדיות (מודרניות) מזדהות עם רוב הנושאים והבעיות ומבקשות להציע להן פתרונות דומים מאד, ובה בעת בתוך הקבוצה המגדירה עצמה 'ציונות דתית' נושבות לעתים רוחות אחרות לגמרי מאלה שהכנס מבקש להביא. המסגור של הבעיות והדיון בהן בכנס סעד תחת ציונות-דתית מדיר ממנו קבוצות דתיות אחרות (חרדים), ללא כל סיבה. הוא מנציח את החלוקה הקיימת בין ציונות-דתית לחרדיות, ובכך משרת את ההנהגה של שני הקטבים השמרניים (החרדים והחרד"לים). לכן קל להם לסווג את כל האחרים כשוליים לייטים (ו'שמאלנים', אף שאין להם בדל קשר לשמאל), שהרי כל מי שדתי 'באמת' חייב להיות חרדי או חרד"לי.

אנחנו נמשיך לקטר ולכתוב ניירות עמדה

'יהדות' ו'ציונות' הם מושגים עמומים ופתוחים, ולכן יש לנו נטייה להגדיר את היהדות או הציונות שלנו לפי מה שאנחנו מאמינים בו. אבל אין שום הכרח לזה. אני יכול להיות דמוקרט או מלוכני, שמרן, סובלן, פתוח, סגור, בלי להגדיר שזו הציונות או היהדות שלי. עובדה היא שחרדים רבים מאמצים בחום את אותם ערכים עצמם, בלי שהם מכניסים אותם תחת הכותרת 'ציונות' (הם לא אומרים הלל ביום העצמאות, אבל דוגלים בדמוקרטיה, בהשכלה, בגיוס לצבא ולויאליות למדינה, בפרנסה ועוד).

אדגיש, אני מזדהה עם תכני המודעה. רבים מהשמות המופיעים בה הם ידידיי ושותפיי לעמדה ולדעה, ודווקא לכן אני חושש שתהיה כאן איזו הפצעה זמנית שתתמוסס ותעלם במהרה. ייערך כנס, ייצאו ניירות עמדה, ומה הלאה? כדי לקדם אלטרנטיבה שמאמינה בערכים שיידונו בכנס סעד (בלי קשר לשאלות של שמאל-ימין), דרושה תנועה חברתית גדולה. התנועה תקדם את הרעיונות הללו, תאגד את כל האישים, הארגונים והכוחות, ותציע אלטרנטיבה להנהגה הרבנית ולהנהגה הפוליטית של הכוחות השמרניים. בלי זה, השטח יישאר בשליטת הקטבים השמרניים, ואנחנו נמשיך לקטר ולכתוב ניירות עמדה.

לשבור את קווי החזית הקיימים

במניפסט שפרסמתי לפני כשנתיים הסברתי שתנועה כזאת צריכה לשבור את קווי החזית הקיימים, ובכך חשיבות האיחוד עם הקבוצות החרדיות (מעבר לחיבור התוכני כמובן). לא כדאי שהיא תהיה פלג (אזוטרי או לא) בתוך הציונות-הדתית, ותדעך כמימד בשעתה, אלא תנועה המונית – נתיב שלישי, הכופר בדיכוטומיה ההרסנית (ציונות-דתית מול חרדיות) ששולטת כעת על חיינו ומוסרת אותנו בידי ההנהגות הקיימות.

בחודשים האחרונים אני שותף ליוזמה חדשה כזו, שמאגדת כוחות מהציונות-הדתית (כולל כמה מהדוברים המרכזיים בכנס סעד) ומהעולם החרדי, במטרה ליצור אלטרנטיבה לשני הנתיבים השמרניים. זהו 'נתיב שלישי' שאמור לאגד תחתיו את כל הכוחות שמאמינים באותם ערכים שמנויים במודעה של הכנס. מטרתנו היא לפתוח פתח לשינוי אמתי של המפה הפוליטית-אידאולוגית. מי שישחק במגרש שמגדירות האידאולוגיות הקיימות, ייוותר בשולי הציונות-הדתית ('שמאלנים') או בשולי החרדיות, וכנראה ייעלם, כמו שקרה עד עתה. דווקא מתוך הזדהות עמוקה עם תכניו וערכיו של כנס סעד, אני קורא למארגניו ולמשתתפיו להתאגד ולהצטרף להקמת תנועה שתוביל את הערכים הללו קדימה.

==

הרב ד"ר מיכאל אברהם, ר"מ בכולל בבר אילן ושותף להקמת תנועת "הנתיב השלישי – תורה עם דרך ארץ"