אם היו מספרים לכם על מנהיג כריזמטי מהימין, שנשוי לאישה בשם שרה, עשה חיל בהסברה ציונית ברחבי העולם, סוחף אחריו המוני מעריצים ונרדף עד פתח ביתו על ידי פעילי שמאל קיצוני שכינו אותו "מסייע לרוצחים" – על מי הייתם חושבים?
התשובה המיידית היא בנימין נתניהו. אבל האמת המפתיעה היא שכל מילה כאן מתארת את סבו, הרב נתן מיליקובסקי־נתניהו, שהלך לעולמו לפני כמעט תשעים שנה.
הדמיון הפלאי הזה נשקף מתוך הביוגרפיה שיצאה לאור בשבוע שעבר – "הרב נתניהו". כשקוראים בספר החדש, שחיבר משה נחמני, דמותו של הנכד צפה מבין הדפים שוב ושוב. בהתחלה זה עוד נראה כמו צירוף מקרים נקודתי, מעין אירוניה של ההיסטוריה; אבל ככל שמעמיקים, מבינים שהנכד משקף את חיי סבו כמעט בלי לשים לב. הכשרונות והאסטרטגיות, העליות והנפילות, מוקדי הכוח והאתגרים שמאפיינים את חייו של הנכד, מופיעים בגרסה קדומה כבר בסיפורו של הסב הדגול.
נתחיל בפרטים האישיים: שרה נתניהו של ימינו היא ממש לא ה"שרה" הראשונה במשפחה; גם אשתו של הסב נשאה בדיוק את אותו השם. שניהם, הסב ונכדו, התגוררו שנים משמעותיות בארצות הברית, ושניהם שילבו עולם רוחני עשיר עם השכלה כללית רחבה: הסב שלט בספרות רוסית וגרמנית, אך תמיד העמיד בראש את הגאווה הלאומית והמסורת היהודית – קווים שמאפיינים היטב גם את נכדו בנימין נתניהו.
הדמיון מתעצם כשעוברים לזירה הציבורית: שניהם צמחו מתוך שדה ההסברה. כמו הנכד, שכבש את במת האו"ם ומשרד החוץ בכוח הרטוריקה שלו, גם הסב היה נואם בחסד עליון בשירות הציונות. כשדרש ברחבי העולם היהודי, רבבות מעריצים נהרו אחריו מכל עבר – ולעיתים אף שברו חלונות רק כדי להצליח להידחק לאולמות. למי שמשתמש היום בכינוי "ביביסטים", כדאי לדעת שהערצת ההמונים ל"נתניהו" החלה כבר לפני מאה שנה.
אולם הנקודה שבה הדמיון הופך לזהות של ממש נמצאת במאבקים הפוליטיים – ובאופן שבו פעלו יריביהם.
בשנת תרע"ד התמודד הרב מיליקובסקי־נתניהו על רבנות העיר רובנה, בתמיכתו הנלהבת של זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג מחנה הימין, שנסע לעיר פעמיים כדי לדחוף לבחירתו.
לאחר הצבעה מתוחה, הרב ניצח ברוב קולות. אלא שיריביו סירבו לקבל את הכרעת הבוחר. כפי שתיאר עיתון "הצפירה" באותם ימים: "כשאי אפשר לנצח באופן ישר, הלא יש עוד דרך בלתי ישרה, הולכים ואוחזים בתרופה הבדוקה מקדמת דנא – במלשינות".
היריבים הפוליטיים של הרב נתניהו, שהיו אנטי-ציוניים, עקפו את הקלפי, הלשינו לשר הפלך השלטוני, והביאו לפסילת הבחירות. הניסיון לעקוף את הכרעת הרוב בקלפי באמצעות מערכות כוח חיצוניות לא הומצא בישראל של ימינו.
נקודת השיא מגיעה בערוב ימיו של הסב, סביב המשפט הפוליטי שקרע את היישוב: משפט רצח ארלוזורוב. הרב נתניהו הוביל את המערכה הציבורית להגנת הנאשמים הרוויזיוניסטים – סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר – מול מה שראה כעלילת דם פוליטית של השמאל שנועדה לחסל את הימין.
הרב נתניהו רתם למשימת ההצלה את ידידו הראי"ה קוק, ורבנים חשובים נוספים. רוב מוחלט של הציונות הדתית, למעט מיעוט זניח שפקפק או שתק, התייצב לטובת פעיל הימין אברהם סטבסקי, וטען שהמשפט מתנהל בצורה מעוותת, ממניעים פוליטיים.
התגובה של פעילי השמאל הקיצוני אז הייתה זהה באופן מדהים לזו של ימינו: מסע דה־לגיטימציה אגרסיבי, הפגנות סוערות סמוך לביתו, וריסוס כתובות נאצה על קירות ביתו: "קלון לרבנים עוזרי הרוצחים". לא רק כלפי הרב נתניהו הם לחמו, אלא גם כלפי הרב קוק, רבה ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית. כך, את שוחרי הצדק הפכו למסייעים לפושעים, ואת הימין כולו האשימו בהסתה לרצח.
תשעים שנה חלפו, והנכד בנימין נתניהו חווה את אותו דפוס בדיוק: מיצגים ברוטליים מול ביתו וניסיון להטיל עליו קלון כמי ש"מימן את רוצחי חמאס" ובכך אשם בטבח השבעה באוקטובר.
צאצאיו של הרב נתניהו האמינו תמיד כי הוא נפטר משברון לב בעקבות אותה עלילה, ומאז משפחת נתניהו – והימין כולו – נושאים את התודעה ההיסטורית הזו ואת ההבנה עד לאן יריביהם מוכנים ללכת למען רווח פוליטי.
הנכד, בנימין נתניהו, נבחר אפוא לנהל את המערכה השנייה באותו מאבק בדיוק בין השמאל לימין. ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
השאלה הגדולה היא באלו תוצאות תסתיים המערכה הזאת.
"נואם בחסד" כואב בעיניים, שלוש שנים מלחמה וביבי ברח מאחריות על השבעה באוקטובר