מחזה המוכר לרבים מאיתנו מטיול בטבע או מסתם יום שטוף שמש בגינה הוא לטאה שנמלטת במהירות אל מקום מבטחים, כשהיא מותירה מאחוריה זנב קטוע ומפרפר. מדובר באחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים והמוכרים ביותר בעולם החי – השלת זנב עצמית (אוטוטומיה) לצורך התחמקות מטורפים. אולם כעת, מחקר חדש ויוצא דופן של אוניברסיטת תל אביב מעניק לראשונה ראיה ישירה לכך שהטריק ההישרדותי הזה פעל כבר לפני כ-99 מיליון שנה, בעיצומו של עידן הדינוזאורים.
התשובה לחידה האבולוציונית נמצאה בתוך חתיכת ענבר זעירה ברוחב 18 מילימטרים בלבד, שהתגלתה בצפון מיאנמר. במשך שנים רבות איש לא הבחין בחשיבותו של המאובן, עד שעורר את תשומת לבו של דולב פבריקנט, דוקטורנט בבית הספר החדש למדעי הסביבה באוניברסיטת תל אביב.
"מה שנראה בתחילה כמו ענף זעיר או שריד של חרק עורר את חשדי," משחזר פבריקנט. "כשהסתכלתי מקרוב, הבנתי שמה שנראה כמו ענף מכוסה למעשה בקשקשים קטנטנים. זה היה זנב של לטאה."
המנחה שלו, ד"ר ליאונידס-רומנוס דברנוגלו מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, שחזר את רגע הגילוי: "כמעט קפצתי מהכיסא. מיד הבנתי שהמאובן הזעיר הזה עשוי לפתוח חלון יוצא דופן אל העבר. עד כה יכולנו רק לשער אם לטאות קדומות היו מסוגלות להשיל את זנבן על בסיס רמזים עקיפים; כעת יש בידינו ראיה ישירה לכך שאחד מהן אכן עשתה זאת."
עכירותו של הענבר הקשתה על בחינת המאובן במיקרוסקופ רגיל, ולכן החוקרים נעזרו בסריקת מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת (Micro-CT) במכון וולקני. ד"ר אחמד נאצר, ראש היחידה האנליטית הבין-מוסדית במכון, מסביר: "הטכנולוגיה מצלמת תמונות רנטגן מזוויות רבות ומשלבת אותן לשחזור תלת-ממדי, מה שאפשר לנו לבחון מבנים המוסתרים בענבר מבלי לחתוך או לפגוע בפריט הייחודי."
הסריקה חשפה בקצה הזנב מבנה טבעתי של רקמות, הדומה באופן מובהק למבנה הנוצר כיום כבלטאות משילות את זנבן. בנוסף, אזור הניתוק נחשף כסימטרי ונקי, ללא סימני קריעה או פיתול האופייניים לפציעה מקרית.
המחקר, שפורסם בכתב העת Palaeontologia Electronica, נערך בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת אתונה וממכון וולקני. אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט מאוניברסיטת אתונה, מציין כי הזנב לבדו אינו מספיק כדי לזהות בוודאות את סוג הלטאה בהיעדר שלד או גולגולת, אך מעריך כי הקרבה האפשרית היא ללטאות-קיר, לטאות חסרות-רגליים או כוחים בני-ימינו.
החוקרים מודים כי סיפור המעשה המלא יישאר תעלומה: לא ידוע אם הלטאה נלכדה בשרף הדביק ונחלצה ממנו תוך ויתור על זנבה, או שהשילה אותו כתוצאה מניסיון טריפה והזנב נחת בשרף לאחר מכן. כמו כן, לא ידוע אם הלטאה שרדה בסופו של דבר – אך פיסת השרף הזעירה הזו הוכיחה שמנגנון ההגנה הוותיק הזה מלווה את הלטאות כבר מאות מיליוני שנים.
