בראשית דברי אקדים, כי אין בכוונתי בבמה זאת להביע עמדה פוליטית במפלגה זאת או אחרת, אותיר מלאכה זאת לאחרים, כי אם לברר סוגית ליבה חינוכית, הרוחשת בבסיס השיח הפוליטי. בשבועות האחרונים פורסמה מטעם מפלגת 'נעם לישראל' תמונת נשיא ישיבת הר המור, הרב צבי טאו, עם הכיתוב "ועשית ככל אשר יורוך". הפרסום הזה עורר מיד דיון נוקב ותמיהה אצל רבים: האמנם זאת דרכו של הציבור הדתי לנהות באופן אוטומטי אחרי קריאות פוליטיות של רבנים ?! זאת ועוד, יש הטוענים חרף הסקרים (ואמנם 'מדבר סקר תרחק', אך בכל זאת...), קיים חשש ממשי שמפלגת 'נעם לישראל' לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיביא לאובדן קולות קריטי לגוש הימין.
אך בעיניי, התהייה הגדולה מגיעה דווקא מכיוון אחר, עמוק בהרבה. היא נוגעת ליחסם של תלמידיו הקרובים ביותר של הרב טאו – אלו שלמדו אצלו עשרות בשנים, רואים בו את מורם ורבם המובהק, וחלקם אף ממשיכים ומנחילים את הגותו ופרשנותו לכתבי מרן הראי"ה קוק כתפיסה מרכזית בהסברתם לתלמידיהם שלהם. גילוי נאות, איני מאותם שנמנים על תלמידיו של הרב טאו משחר ילדותם, ולכן גם ייתכן וקל לי יותר לבחון את הסוגיה דנן מתוך עמדה אובייקטיבית וכדלהלן.
היחס המורכב: בין הדרכה אמונית למבחן המציאות
היחס המורכב של תלמידי הרב צבי טאו לעמדתו הפוליטית ולתמיכה במפלגת 'נעם לישראל' מעורר דיון ער וסוער בעולם התורני. מחד גיסא, ניצבת הדרכתו התודעתית-רוחנית של הרב טאו, שנלמדת במשך עשרות שנים ומונעת ממבט אמוני כולל ורחב על תהליכי התחייה الלאומית; תפיסה הגורסת כי הפוליטיקה אינה עסקנות קטנה אלא כלי מהותי למימוש הקודש במרחב הציבורי. מאידך גיסא, מחנכים ורבנים שגדלו על ברכיו מתקשים – ולא מהיום – לאמץ דרך זו במבחן המציאות, ובפרט בשדה הציבורי-פוליטי. הם חשים כי עמדה זו מנותקת מכל תרחיש פוליטי ריאלי, ורואים בתפיסת רבם כמעין 'המוהיקני אחרון' התלוש מכל הקשר מציאותי – כזה שמשתעשעים בהגותו התורנית בין כותלי בית המדרש, אך רק שם.
פער זה אינו מקרי; הוא נובע מן המתח המובנה שבין תפיסת האידאל הצרוף אותו מציב הרב טאו, לבין תהליכי מימושו במציאות. הרב טאו מציב רף עקרוני, אידאלי ובלתי מתפשר, הבוחן את המציאות ממעוף הציפור, מתוך מבט היסטורי-אלוקי הנובע מעיון מעמיק במרחבי הדעת של חז"ל ובפרט במשנת הראי"ה קוק זצ"ל – ורבים יודו שאין דומה לו בכך. לעומת זאת, המחנכים בשטח נדרשים לפגוש את המציאות היומיומית הפרגמטית והמאתגרת: לחנך, להנהיג קהילות ולתווך ערכים לדור הצעיר בסביבה דינמית ומורכבת בעידן של רשתות חברתיות. בעיניהם, התרגום המעשי של השקפה מופשטת זו לזירה הפוליטית הצעקנית והתוססת נתפס לעיתים כניתוק טוטאלי.
השחיקה באמון והשלכותיה על הדור הצעיר
לפער הזה ישנן השלכות חינוכיות ורוחניות עמוקות על הציבור ועל התלמידים. כאשר תלמידים מזהים דיכוטומיה בין הגבהים הרוחניים שמלמדים רבותיהם לבין הביקורת שהם עצמם מעבירים על מורם ורבם, נוצרת שחיקה קשה באמון בסמכויות התורניות. הסדק בסמכות הרוחנית אינו נעצר במישור הפוליטי; הוא מחלחל אל עצם היכולת לקבל הדרכה אמונית כוללת. לכן, לא מעט תלמידים מתנכרים ברבות הימים לרבותיהם: ברגע שהם פוגשים את המציאות שבחוץ, גם רבותיהם "הפרגמטיים" כבר נתפסים בעיניהם כלא רלוונטיים.
יתרה מזו, הרבנים והמחנכים עצמם מוצאים את עצמם בעמדה מורכבת מול תלמידיהם – בני הדור הצעיר המחפשים אמת צרופה וקו ערכי עקבי. כשהתלמידים נחשפים להססנות או לפער בין תפיסת עולם עמוקה לבין יישומה הציבורי, חוויית הרלוונטיות של המחנכים נפגעת. התלמידים עלולים לחוש כי גם רבותיהם חסרים את המבט הרחב והאומץ האמוני, ולהפנות עורף לשיח החינוכי כולו. האתגר המונח לפתחם של תלמידי הראי"ה והרצי"ה בדורנו הוא לדעת לגשר על המתח הזה: לשמור על עומק המבט האמוני והנאמנות לתורה, תוך יצירת שפה חינוכית הקשובה למציאות, מבלי לאבד את הקשר החי אל המקורות הישרים שמזינים את רוח הכלל.
אפקט הדומינו: מנעם לישראל ועד לבצלאל סמוטריץ'
כאן טמון גם ההסבר האמיתי לחוסר הפופולריות של בצלאל סמוטריץ' בקרב תלמידי הרבנים הללו, והקושי שלו לייצר אהדה מסיבית וחמה מבית חרף הישגיו חסרי התקדים בהתיישבות. הקושי אינו נעוץ בטעות פוליטית כזו או אחרת שלו – אלא במנגנון העתקה פסיכולוגי-חינוכי הרסני שהרבנים עצמם יצרו במו ידיהם.
נוצר כאן אפקט דומינו של "הפוך על הפוך":
● החוליה הראשונה – הרבנים מול הרב טאו: הרבנים והמחנכים בשטח (תלמידיו הוותיקים של הרב טאו) גילו חוסר אמון בשיקול דעתו הפוליטי של רבם. הם תפסו את מפלגת 'נעם לישראל' כגוף קיצוני ומנותק מהשיח הישראלי הכללי ומעולם הרשתות החברתיות. הם חשו בשיחות סגורות שהקו הנוקשה הזה הוא "אסון" ונזק פוליטי עצום לציבור הדתי-לאומי, ולכן סירבו ללכת בעקבותיו.
● החוליה השנייה וההפוכה – התלמידים מול סמוטריץ': התלמידים הצעירים קלטו היטב את המנגנון הזה מרבותיהם. הם למדו שמותר – ואפילו נכון – להפנות עורף לסמכות עליונה כאשר היא נתפסת כ"קיצונית ומנותקת מהמרחב הציבורי". אלא שהדור הצעיר בחלקו לקח את אותו כלי ביקורתי בדיוק, והחיל אותו "הפוך על הפוך" על בצלאל סמוטריץ' ומפלגתו.
ההשלכה החינוכית היא דרמטית: בעיני התלמידים הצעירים, השואפים להשתלב ולהיות חלק מהחברה הישראלית, סמוטריץ' והקו הלעומתי שלו נתפסים באותו אופן בדיוק שבו רבותיהם תפסו את 'נעם לישראל' ואת עמדת רבם – כקיצוניות ומגזריות המנותקות מהשיח הכללי. בניסיונם של הרבנים "להציל" את תלמידיהם ממה שנתפס בעיניהם כקיצוניות של 'נעם לישראל', הם העניקו להם לגיטימציה חינוכית לפתח אלרגיה לכל מה שמריח מחוסר רלוונטיות. התוצאה المרה היא שסמוטריץ' משלם את המחיר: חרף הצלחותיו הכבירות בשטח, הדור הצעיר מחיל עליו את אותם כלי סינון שרבותיו החילו על הרב טאו, ובחלקו מפנה לו עורף ביום פקודה.
התיקון: הרכנת ראש והשבת האמון בסמכות התורנית
הפתרון לדיכוטומיה ההרסנית הזו, המובילה לאדישות ולניכור בקרב הדור הצעיר, אינו נמצא בפתרונות קוסמטיים. השבר החינוכי לא יתרפא כל עוד נמשיך לבחון את המציאות בכלים פוליטיים, פרקטיים או תדמיתיים גרידא. התרופה האמיתית מחייבת תנועה נפשית של הרכנת ראש בפני גדולי התורה ורבותינו. אין מדובר בצייתנות עיוורת, אלא כמובן מתוך בירור וליבון, אך מתוך הבנה פנימית עמוקה של הפער העצום שבין רוחב הדעת שלנו לזה של רבותינו.
יש להבין כי הסמכות הרוחנית של גדולי הדור אינה נבחנת ביכולת שלהם להתאים את עצמם לכללי המשחק של הרשתות החברתיות או למדדי הפופולריות הרגעית. כוחה נובע מתוך מעוף ציפור היסטורי ואמוני, מתוך ראייה עמוקה שאינה כבולה לאילוצי ההווה, ומסוגלות לזהות את תהליכי העומק של נשמת האומה.
כאשר מחנכים ורבנים בשטח משדרים מבוכה או התנגדות להדרכת גדולי הדור, הם משמיטים את המצע המוסרי שמתחת לרגלי תלמידיהם. התיקון יתחיל רק כאשר תוחזר הלגיטימציה המלאה להבנה שדעת תורה גבוהה מדעתנו, וכי ההקשבה לגדולי הרבנים היא חובה – לא רק בהקשר הפוליטי-פרקטי המצומצם, אלא בעיקר בהקשר המוסרי והרוחני הרחב.
ברגע שהדור הצעיר יראה את רבותיו ומחנכיו מפגינים נאמנות מוחלטת, בגאווה וללא התפתלות, לקו התורני הברור של רבותיהם, באשר הם, ייעלם החלל הריק. תחושת הציניות תתחלף בביטחון פנימי וביציבות ערכית. מתוך הרכנת הראש הזו והשבת האמון בסמכות התורנית העליונה, יחזור גם המצפן הפוליטי למקומו הטבעי: לא עוד הצבעה מתוך שיקולי "רייטינג" או פשרות תרבותיות, אלא מתוך שותפות אמיתית ואומץ אמוני בבניינה של ממלכת הקודש במציאות הישראלית.
=======
הרב שמעון בן שעיה מלמד תורה בישיבה גבוהה
מחילה, אבל לא הבנתי את הטיעון של הסכמות העליונה ביחס לסמוטריץ, איני רואה כל קשר בין היחס אותו אתה מתאר שקורה ביחס לרבנים ובין היחס לסמוטריץ