מה היה קורה אם יום אחד ממשלת ישראל הייתה מודיעה שכל אזרחי המדינה חייבים לשמור שבת? לא בגלל חוק דתי חדש, אלא משום שזו הדרך היחידה להציל את המדינה מאסון ביטחוני. נשמע מופרך? בתיאטרון גשר החליטו לקחת את הרעיון הזה ולהפוך אותו למחזמר סאטירי, שלא מפחד לגעת כמעט בכל נושא רגיש בחברה הישראלית.
"אחרית הימים", המחזמר החדש שיצרו מיכאל שטרן, אורי יניב ונטע וינר, בבימויה של רוני ברודצקי, משלב בין פוליטיקה, דת, מוזיקה והומור ישראלי. לאורך ההצגה הקהל מוצא את עצמו צוחק מסיטואציות מוגזמות, אבל לא פעם גם מזהה בהן משהו מוכר מאוד מהמציאות שמחוץ לאולם.
מאחורי הסיפור המשעשע מסתתרת שאלה רצינית הרבה יותר: מה קורה לחברה שמבקשת להתאחד סביב מטרה משותפת, אבל בדרך שוכחת להשאיר מקום למי שחושב אחרת?
שבת אחת שתציל את מדינת ישראל
ההצגה נפתחת במקלט, מקום שהפך לחלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית. במרכז הסיפור עומד זוג בשנות הארבעים לחייו, שמתמודד עם שגרה לא פשוטה, שחיקה בזוגיות ולא מעט תסכולים אישיים.
ברקע נשמעות מהדורות חדשות, התראות ואיומים מאיראן. מדינת ישראל ניצבת בפני סכנה גרעינית, והציבור מחכה לפתרון שיציל אותו מהאסון המתקרב. אלא שבמקום תוכנית צבאית מתוחכמת, הממשלה מכריזה על פתרון מסוג אחר לגמרי: אם כל עם ישראל ישמור שבת אחת יחד, המשיח יגיע והגזרה תתבטל.
מהר מאוד המדינה כולה מתגייסת למשימה. הממשלה יוצאת בקמפיין, הציבור מתכונן לשבת הגדולה והתחושה היא שמדובר במבצע לאומי שאסור לאף אחד להיכשל בו.
אבל בתוך ההתלהבות הכללית יש אדם אחד שפשוט לא מוכן להשתתף.
האיש שלא רצה להציל את העולם
הכירו את יואל, בגילומו של אורי יניב. הוא לא בדיוק הגיבור שהייתם מצפים למצוא במרכזו של מחזמר שעוסק בהצלת מדינת ישראל.
יואל פוטר מעבודתו בהייטק, הזוגיות שלו כבר לא מה שהייתה פעם, המלחמות התישו אותו, ואת מרבית זמנו הוא מעדיף להעביר בהכנת חמוצים לפי המתכון של סבתו הפרטיזנית. הוא לא מנהיג מחאה, לא מתכנן מהפכה וגם לא יוצא למאבק נגד הדת. למעשה, נדמה שאין לו כוח להילחם על שום דבר. הוא פשוט רוצה שיעזבו אותו בשקט.
אלא שהסירוב שלו לשמור שבת הופך מהר מאוד לעניין לאומי. בזמן שכל המדינה מתגייסת להצלת עצמה, יואל נתפס כאדם שמסכן את עתידם של מיליוני אזרחים.
בתוך ימים הוא הופך לאויב הציבור. הוא נלקח לחקירה, מופעלים עליו לחצים מכל הכיוונים, ואפילו שליחה נלהבת מארצות הברית מגיעה במיוחד כדי להחזיר אותו לדרך הישר.
דווקא הבחירה בדמות כל כך רגילה, ואפילו מעט חסרת מוטיבציה, הופכת את הסיפור למעניין. יואל לא מנסה להיות גיבור, אבל ככל שהלחץ עליו גובר, כך הסירוב שלו מקבל משמעות גדולה יותר.
וכאן עולה אחת השאלות המרכזיות של ההצגה: האם אדם שמסרב ללכת עם כולם הוא בהכרח אדם שפועל נגד החברה?
כשהשבת הופכת למבצע צבאי
אחד הרעיונות המוצלחים ביותר במחזמר הוא הדרך שבה שמירת השבת הופכת ממשהו אישי ודתי למשימה ביטחונית של המדינה. ראש הממשלה מכריז על המבצע, פיקוד העורף משיק קמפיין עם ג'ינגל קליט, ספירה לאחור מתחילה והציבור כולו מקבל הוראות לקראת השבת שאמורה להציל את ישראל.
השפה הדתית מתערבבת בשפה הצבאית, וההכנות לשבת מזכירות יותר היערכות למבצע ביטחוני מאשר קבלת שבת משפחתית.
אבל מה שמתחיל כרצון לאחד את העם הופך בהדרגה למנגנון של לחץ חברתי. שמירת השבת כבר אינה רק עניין של אמונה, אלא מבחן נאמנות למדינה. מי שמשתתף נחשב לאזרח אחראי, ומי שמסרב מוצא את עצמו מחוץ למחנה.
המחזמר מצליח לגעת בנושא הרגיש הזה בלי להפוך את האמונה עצמה לבדיחה. הביקורת אינה מופנית כלפי קדושת השבת או האמונה בביאת המשיח, אלא כלפי הניסיון להפוך אותן לפתרון ממשלתי שמחייב את כולם.
דווקא כאן יש להצגה אמירה מעניינת גם עבור הקהל הדתי. הרי השבת היא הרבה מעבר לרשימת איסורים והוראות, והשאלה מה נשאר ממנה כאשר היא הופכת לחובה שנאכפת באמצעות לחץ ציבורי היא שאלה שבהחלט שווה לחשוב עליה.
אף אחד לא יוצא נקי מהסאטירה
למרות שהשבת נמצאת במרכז העלילה, מהר מאוד מתברר שהמחזמר לא באמת עוסק רק בדת. הוא משתמש בסיפור כדי לצחוק על הפוליטיקה הישראלית, על התקשורת, על השיח הציבורי ובעיקר על הדרך שבה אנחנו מתנהלים כחברה בזמן משבר.
אחת הסצנות המשעשעות מציגה את ראש הממשלה מרגיע את אזרחי ישראל מתוך מטוס, בזמן שהוא עצמו נמצא בדרכו למקום מבטחים.
גם הדובר שלו לא חומק מהביקורת. כל משבר הופך אצלו לסיסמה קליטה, כל אירוע מקבל מסר תקשורתי מחושב, והמציאות כולה נראית לפעמים כמו קמפיין פוליטי אחד גדול.
התקשורת מצידה ממשיכה להזין את תחושת הבהלה, והציבור מחפש במהירות את מי שאפשר להאשים במצב.
גם חדר החקירות שאליו מגיע יואל מספק רגעים מצחיקים במיוחד, כשהחוקרים נאלצים להתמודד עם השאלה מה מותר לעשות לאדם יהודי שמסרב לשתף פעולה עם המשימה הלאומית.
היופי בסאטירה הזו הוא שהיא לא מתמקדת במחנה פוליטי אחד. היא מצליחה לעקוץ את כולם, בלי להבחין בין ימין לשמאל, דתיים לחילונים או קבוצות אחרות בחברה הישראלית.
וככל שהעלילה מתקדמת, הבדיחות נעשות מוגזמות יותר, אבל גם מוכרות יותר. כי מתחת להומור מסתתרת ביקורת על הנטייה שלנו להפוך כל מחלוקת למאבק בין טובים לרעים.
גם גיבורי האומה קמים לתחייה
אם חשבתם שהעלילה כבר הגיעה לשיא האבסורד, מגיע אחד הרגעים המפתיעים ביותר במחזמר. גיבורי האומה קמים מקבריהם כדי לפגוש את יואל ולנסות לשכנע אותו שגם מי שנחשב בזמנו לאדם שהלך נגד הזרם יכול להפוך בסופו של דבר לגיבור.
בין הדמויות שמופיעות על הבמה אפשר למצוא את יוסף טרומפלדור, חנה סנש ובר כוכבא, ולצידם, באופן משעשע במיוחד, גם הזמר יגאל בשן.
הבחירה לשלב בין דמויות היסטוריות לדמות מעולם התרבות מוסיפה עוד שכבה של הומור לסיפור, אבל גם מאפשרת ליוצרים להעלות שאלה מעניינת על האופן שבו החברה הישראלית מגדירה גבורה.
לאורך ההצגה חוזר המשפט "הבוגד הוא הגיבור", שמקבל משמעות נוספת ככל שיואל ממשיך להתעקש על עמדתו. האם מי שמסרב להצטרף להמון הוא בהכרח בוגד? ואולי דווקא היכולת לעמוד לבד מול לחץ ציבורי היא סוג אחר של אומץ?
המחזמר לא ממהר לספק תשובה חד-משמעית, וטוב שכך. הוא משאיר לצופים את האפשרות לחשוב בעצמם על הגבול שבין אחדות לבין כפייה.
תפאורה שנראית כאילו יצאה מספר קומיקס
מעבר לעלילה ולמסרים, קשה להתעלם מההשקעה הגדולה בצד החזותי של ההצגה. הבמאית רוני ברודצקי בנתה עולם בימתי צבעוני ומקורי, שמתחיל דווקא במקום אפרורי ומוכר: מקלט ביתי.
בהדרגה, ככל שהקמפיין הממשלתי משתלט על חייהם של האזרחים, גם הבמה משתנה. סרטוני ההסברה נראים כמו איורים מתוך חוברת לילדים, והדמויות והחפצים המצוירים כאילו יוצאים מתוך המסך והופכים לחלק מהמציאות.
התפאורה שעיצב מיכאל קרמנקו כוללת בין היתר צנצנות חמוצים ענקיות, מכונית מקרטון וחמור שנראה כאילו נלקח מתוך ספר מאויר.
התלבושות שעיצבה יהודית אהרון ממשיכות את אותו קו, עם צבעים חזקים וקווי מתאר בולטים, והתאורה של קרן גרנק משלימה את התחושה שהקהל נכנס לעולם מצויר שהתעורר לחיים.
התוצאה היא במה עמוסה בפרטים, אבל כזו שכל פרט בה משרת את האווירה המשעשעת והמוגזמת של המחזמר.
אחד ההישגים הבולטים של ההפקה הוא עבודת התנועה של פולינה דריידן. השחקנים נעים יחד כקבוצה מתואמת, במיוחד בסצנות שבהן הציבור כולו מתגייס למבצע השבת.
דווקא התיאום המושלם הזה מצליח לעורר תחושה מעט מאיימת. כולם זזים יחד, פועלים יחד וחושבים יחד, בזמן שיואל מנסה להישאר מחוץ לזרם.
גם המעברים בין המקלט, חדר החקירות ובית הקברות נעשים באמצעות התנועה, כמעט בלי לעצור את ההתרחשות על הבמה.
ראפ, היפ הופ וקצב שלא עוצר
"אחרית הימים" הוא לא מחזמר קלאסי, וזה בדיוק אחד הדברים שהופכים אותו למיוחד.
המוזיקה, שיצרו נטע וינר ורועי דורון, מבוססת במידה רבה על ראפ והיפ הופ. הבחירה הזו מאפשרת לשלב כמויות גדולות של טקסט, משחקי מילים, בדיחות ורמיזות פוליטיות בתוך רצף מוזיקלי מהיר.
השירים לא משמשים רק להפוגה בין הסצנות, אלא הופכים לחלק מרכזי מהדרך שבה הסיפור מתקדם. לעיתים נדמה שהבמה כולה הופכת לעצרת ציבורית, שבה כולם מנסים לשכנע, לצעוק, להגיב ולהשמיע את דעתם.
הקצב המהיר דורש מהשחקנים לא מעט יכולת, והם מצליחים לעבור בין משחק, שירה ותנועה כמעט ללא הפסקה.
השילוב בין המוזיקה לכוריאוגרפיה יוצר מחזמר אנרגטי מאוד, כזה שלא מאפשר לקהל להשתעמם, גם כשהוא עוסק בנושאים מורכבים.
השחקנים שמצליחים להחזיק את הטירוף
אורי יניב, שמגלם את יואל וגם שותף לכתיבת המחזמר, הוא ללא ספק אחת מנקודות החוזק של ההצגה.
הוא מצליח לעבור בתוך רגעים מדמות מבוהלת ומגמגמת לראפ מלא כעס, ולגרום לקהל להזדהות עם אדם שלא בהכרח מעורר הערצה במבט ראשון.
לצידו, נעמי לבוב מגלמת את אשתו הפסיכולוגית של יואל, שמנסה להתמודד עם המשבר הלאומי ובמקביל גם עם המשבר הפרטי בבית. המשחק שלה משלב בין תסכול, שחיקה והומור, ומעניק לסיפור רגעים אנושיים בתוך כל הטירוף.
נטע רוט, שמגלמת את דבי, השליחה שמגיעה מארצות הברית, מספקת כמה מהרגעים הקומיים הבולטים של הערב. ההתלהבות הבלתי נגמרת שלה מצחיקה בתחילה, אבל בהדרגה הופכת גם למעט מלחיצה.
מיקי לאון מגלם את המשיח, ומצליח להעניק לדמות נוכחות מעניינת דווקא באמצעות משחק רציני, כמעט נטול קריצות לקהל.
גם אלכסנדר סנדרוביץ', שמגלם את סבתא ז'ניה, מצליח לבלוט. הדמות שלו משלבת בין הומור לזיכרון המשפחתי של דור הפרטיזנים, ומזכירה ליואל שגם כאשר אדם עומד לבדו, הוא לא בהכרח טועה.
לצידם פועל אנסמבל שחקנים מרשים, שרבים מחבריו מחליפים תפקידים לאורך הערב.
שיר סייג בולט במיוחד בשלושה תפקידים שונים: חוקר קשוח, יגאל בשן והדובר של ראש הממשלה. אבי אזולאי מגלם גם את בר כוכבא, אתי וקנין סובר מופיעה כחנה סנש וגלעד קלטר עובר מתפקיד של חוקר לטרומפלדור.
המעברים האלה מוסיפים עניין להצגה, אבל גם יוצרים קשר משעשע בין הדמויות שמפעילות לחץ על יואל בהווה לבין גיבורי העבר שמנסים לשכנע אותו.
אז האם כדאי ללכת?
בסופו של דבר, "אחרית הימים" מצליחה לקחת נושאים שכמעט בלתי אפשרי לדבר עליהם בישראל בלי להיכנס לוויכוח, ולהפוך אותם למחזה מצחיק, יצירתי ומעורר מחשבה.
היא לא חוששת לעסוק בשבת, במשיח, בממשלה, בתקשורת ובציבור הישראלי, אבל עושה זאת באמצעות הומור שמכוון כמעט לכל הכיוונים.
יש בה לא מעט רגעים מוגזמים, ולעיתים ההתרחשות על הבמה כמעט יוצאת משליטה, אבל נדמה שזה בדיוק חלק מהקסם שלה. הרי גם המציאות הישראלית עצמה לא תמיד מתנהלת בצורה הגיונית במיוחד.
הקהל צוחק, הדמויות מתחלפות, המוזיקה לא מפסיקה, ומתחת לכל אלה נשארת שאלה אחת פשוטה: האם אנחנו באמת יודעים להיות מאוחדים גם כשמישהו לידנו חושב אחרת?
זו אחת הסאטירות הישראליות המרשימות שעלו לאחרונה על הבמה, לפחות בעיני המבקר, והיא מצליחה להיות גם מצחיקה מאוד וגם בעלת אמירה.
בשורה התחתונה: "אחרית הימים" הוא מחזמר קצבי, מקורי ומושקע, עם שחקנים מצוינים, תפאורה יצירתית והרבה רגעים שיגרמו לכם לצחוק בקול. אבל מעבר לכל הבדיחות, זו גם הצגה שמצליחה להחזיק מראה מול החברה הישראלית, ולשאול שאלות שלא תמיד נוח לנו לשמוע.
ומי שמוכן לצחוק גם על עצמו, עשוי לגלות שדווקא מחזמר על שבת אחת מצליח לספר לא מעט על כל שאר ימות השבוע.
