אסון הנפל המזעזע שאירע היום בגליל מזכיר ביתר עצמה צער וכאב את הסכנה הטמונה באמצעי חבלה שנטמנו באדמה או שנפלו באקראי במהלך מלחמה.
המוקש למשל, נחשב לאחד מכלי הנשק המסוכנים, ההרסניים והאכזריים ביותר שיצר האדם בעיקר בשל מטרתו העיקרית להתפוצץ בנקודה בה יגרום הכי הרבה נזק וההשפעה ההרסנית של הנשק הקטלני על אוכלוסייה אזרחית.
מי המציא את המוקש?
אבות הטיפוס הראשונים והמוקשים המודרניים התפתחו בכמה שלבים מרכזיים לאורך השנים:
- סין העתיקה (המאה ה-13 וה-14): השימוש הראשון הידוע במוקשים תת-קרקעיים המבוססים על אבק שריפה נרשם בסין. פצצות ברזל ממולכדות נקברו באדמה כדי לפגוע בפולשים בהפתעה גמורה בלי שניתן יהיה לאתרם באמצעי זיהוי שטרם הומצאו בתקופה זו.
- עמנואל נובל (אמצע המאה ה-19): אביו של אלפרד נובל (ממציא הדינמיט) פיתח מוקשים ימיים ויבשתיים מוקדמים שהופעלו על ידי לחץ עבור צבא רוסיה במהלך מלחמת קרים והיו למעשה שילוב של חומר נפץ וכלי קיבול שאינו מועף באוויר אלא מוחבא עמוק מתחת לפני הקרקע.
- גבריאל ריינס (1862): גנרל בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שנחשב לממציא המוקש המכני המודרני הראשון שפעל על מנגנון הדק ולחץ (הוא קרא להם "טורפדו יבשתי"), שמטרתם העיקרית היא לשבש את תנועת כוח האויב בשדה הקרב ולעצור את התקדמותו מחשש המפקד שכל חייליו יתקדמו בעל כורחם לעולם הבא.
- גרמניה הקיסרית (1912): לקראת מלחמת העולם הראשונה, גרמניה שכללה את ההמצאה ויצרה את מוקשי הנעל והמוקשים נגד אדם התעשייתיים הראשונים, אשר הועתקו במהירות על ידי שאר צבאות העולם. מוקש זה נחשב למבשר רעות והוכנס גם לתרבות ולסרטים כשאפקט ה-”קליק" של הדריכה והחימוש תואר כ-”צליל שאיש אינו רוצה לשמוע ואם חלילה שמע זה כנראה יהיה הדבר האחרון שישמע בחייו".
למה המוקש מסוכן?
הסכנה המרכזית במוקשים אינה נובעת רק מעוצמת הפיצוץ המיידית, אלא מהתכונות המובנות והייחודיות של הנשק המוסלק והלא מוצדק הזה:
- אמצעי לחימה נסתר (Indiscriminate): מוקש אינו יודע להבדיל בין נעל של חייל אויב, גלגל של אמבולנס, או חלילה רגלו היחפה של ילד שרץ בשדה. הוא מופעל אוטומטית על ידי כל מה שמפעיל עליו לחץ ישיר או מטלטל אותו חזק מדי.
- נזק ארוך טווח (הם אינם פגים תוקף): מלחמות מסתיימות, חיילים חוזרים לביתם, אך המוקשים נשארים פעילים באדמה עשרות שנים לאחר מכן. מיליוני מוקשים "רדומים" זרועים ברחבי העולם (ורובם הגדול באזור רמת הגולן בישראל), וממשיכים לפצוע ולהרוג אזרחים זמן רב אחרי הסכמי שלום.
- מתוכננים לפצוע, לא להרוג: מוקשים נגד אדם מכילים במתכוון כמות חומר נפץ מועטה יותר מפצצות אחרות במטרה לקטוע גפיים ולגרום לנכות קשה אך לא למוות. המטרה הצבאית האכזרית מאחורי זה היא ליצור עומס לוגיסטי, רפואי ונפשי כבד על בתי החולים של האויב שיתמודד עם ריבוי פצועים ויתקשה להמשיך להילחם כמקודם.
- קושי עצום באיתור ונטרול: מוקשים מודרניים רבים מיוצרים מפלסטיק (ולא ממתכת), מה שמקשה מאוד על גילויים באמצעות גלאי מתכות רגישים. ניקוי שדות מוקשים הוא תהליך איטי, יקר ומסוכן להחריד.
- פגיעה כלכלית והומניטרית: נוכחות של שדות מוקשים הופכת שטחים חקלאיים עצומים לבלתי ניתנים לעיבוד, מונעת בניית תשתיות ומשאירה חבלי ארץ שלמים בעוני ממושך.
מכל הסיבות הללו, בשנת 1997 נחתמה אמנת אוטווה (האמנה הבינלאומית לאיסור שימוש במוקשים נגד אדם), עליה חתמו יותר מ-160 נציגי מדינות. עם זאת, מספר מדינות וארגוני טרור עדיין מסרבים להיפרד מהמוקש שהפך בגללן לאמצעי לחימה מבוקש בשוק השחור.
הסכנה בחצר האחורית
סוגיית המוקשים אינה רק בעיה הומניטרית רחוקה מעבר לים. היא נוכחת באופן מוחשי גם בישראל, כשרמת הגולן נחשבת לאחד האזורים הממוקשים ביותר בעולם כשבאדמתה זרועים עשרות אלפי מוקשים נגד אדם ונגד טנקים, כולל מוקשים סוריים ישנים ומוקשים שפוזרו על ידי צה"ל לאורך השנים.
אף על פי שהרשות לפינוי מוקשים ונפלים (רלפ"ם) במשרד הביטחון פועלת באופן עקבי ומפנה שדות מוקשים לטובת חקלאות, תיירות ופיתוח יישובים, עד היום פונה רק חלק קטן מאוד מהשטחים הממוקשים. התהליך האיטי והמורכב, לצד סכנות סחף קרקע בחורף המזיזות מוקשים ממקומם המסומן, מותירים שטחים נרחבים בגולן מגודרים וחסומים בגדרות תיל ושלטים צהובים המתריעים על סכנת חיים ממשית.
נשק קטלני לא פחות ממוקש שהוטמן במודע ובמכוון, הם נפלים וחלקי פצצות שנטמנו באדמה באזורים שאינם שטחי אש או מתחמי אימונים לקראת מלחמה ועלולים לסכן משמעותית אוכלוסייה אזרחית. זהו כלי הנשק האקראי המכונה "הרוצח השקט" והאסון הנורא בגליל הוכיח למרבה הצער פעם נוספת עד כמה פגיעתו של הנפל קטלנית ומחייבת ערנות ואחריות אישית וציבורית בכל צעד ושעל.
