במשך שנים ארוכות העדיף יאיר פומרנץ לבנות סביבו חומות ומגננות. הוא פחד שאם יחשוף את הסערות המתחוללות בתוכו, אנשים יביטו בו אחרת, יתרחקו או יראו בו נטל. כיום, בגיל 30, כשהוא איש חינוך, יוצר תוכן ומחברו של הספר ״יש לי נפש רעועה״ (בהוצאת "ספרי ניב") הוא בוחר להתייצב מול המקלדת, ולהגיד בקול רם וצלול את מה שלקח לו חיים שלמים להבין: מותר לא להיות בסדר, ואף אחד לא חייב להישאר לבד עם הכאב.
בראיון מיוחד ומורחב עבור המדור ״בנפש חפצה״, בשילוב קטעים, תובנות ושירים מתוך ספרו האישי, משתף פומרנץ במסע החיים המטלטל שעבר – מהשתיקה בכיתה א', דרך ההתמוטטויות בשירות הצבאי, ועד לגילוי כוחם המרפא של השיתוף, החינוך והכתיבה.
הילד ששתק בכיתה א': השורשים של נפש סוערת
מי שמכיר את יאיר פומרנץ כיום כאיש חינוך נמרץ העובד כמעט שמונה שנים עם ילדים ומתבגרים עם צרכים מיוחדים, יתקשה לדמיין את הילד שהיה. פומרנץ, תושב ראשון לציון, נולד עם מום בלב (טטרולוגיה על שם פאלוט) ועבר ניתוח לב פתוח בגיל שלוש. לצד ההתמודדות הרפואית, גדל לצד אח תאום המאובחן על הרצף האוטיסטי – מציאות שהטילה עליו כבר מגיל צעיר את התפקיד הבלתי רשמי של ״הילד החזק״ שמחזיק את כולם ולא מתפרק.
״כשאימא שלי עזבה אותי ביום הראשון של כיתה א', לא בכיתי בכי גלוי כמו שאר הילדים,״ הוא משחזר בספרו. ״הבכי שלי נשאר בפנים. ואז, פשוט שתקתי. לא שיחה, לא מילה, לא ציוץ. אפשר היה לחשוב שאני אילם.״ השתיקה הממושכת, שנתפסה בתחילה כביישנות קיצונית, התבררה בדיעבד כחרדה חברתית עמוקה – פחד משתק מלבלוט, לטעות או להיחשף.
אל החרדה החברתית הצטרפו במהלך השנים חוויות פוגעניות שסדקו את האמון הבסיסי שלו בבני אדם. אירוע כואב במיוחד התרחש בנעוריו, כאשר סוד אישי שחלק עם חבר קרוב פורסם על ידו בפומבי בפייסבוק. מאוחר יותר חווה פגיעה קשה ומטלטלת, שהותירה בלבו צלקת עמוקה ופיתחה אצלו תסמינים של פוסט-טראומה מורכבת ודריכות מתמדת.
בשיר ״בעיות של הנפש״ מתוך ספרו, מתאר יאיר את התפרצות המצוקה בילדות ובנעורים:
״הלכתי בדרך הנכונה / ופתאום – סיבוב פרסה / זה קורה ללא התראה / הרע מכול מתממש / ואני בעוד רגע נשרף באש... / אני לא סומך על אף אחד / מרגיש פה די לבד / שומע את המחשבות רצות בתוך מוחי.״
ירי על אוטומט, רעידות והתמוטטות בחדר האוכל: סערת השירות הצבאי
השירות הצבאי של פומרנץ בחיל המודיעין בטירונות 02 הפך לכר פורה להתפרצות חריפה של תסמיני החרדה והפוסט-טראומה. הוא מעיד על עצמו כ״שוקיסט״ מובהק, ואחד האירועים הזכורים לו התרחש במטווח לילה, כאשר בשל מעצור בנשק העביר בטעות את הרובה למצב ירי אוטומטי וירה צרור של חמש יריות. הירי הלא מתוכנן הוביל לגל בכי עז ולענישה עצמית פנימית, אך גם סימל עבורו את הדרך שבה חייו נהגו לפעול – על ״אוטומט״, ללא שליטה.
בהמשך השירות החלו להופיע רעידות קשות ובלתי נשלטות בידו השמאלית. במשך חודשים עבר בדיקות נירולוגיות, MRI ו-EEG ללא ממצא. במהלך אשפוז ממושך בבית חולים, שבו הוזרקו לו שתי זריקות – אחת תרופתית והשנייה מים פיזיולוגיים – נפסק הרעד דווקא לאחר זריקת המים. הרופא הסביר לו אז: ״הכול בראש.״ באותו רגע הבין פומרנץ לראשונה את עוצמת השפעתה של הנפש על הגוף.
שיא ההתמודדות בצבא הגיע בצורת התקפי חרדה חריפים שגרמו לו לאבד את ההכרה ולהתעלף. אחד הרגעים המכוננים והמרגשים ביותר בחייו התרחש במהלך התקף כזה בחדר האוכל הצבאי:
״התמוטטתי מול המון אנשים, כולל מפקד הבסיס. המגש עף והכול התפזר,״ הוא מספר. ״בתוך כל הסיטואציה וההמולה, ניגשה אליי חיילת דתייה שכמעט לא הכרתי. ידעתי שהיא שומרת נגיעה, ובכל זאת באותו רגע היא החליטה לקחת לי את היד, להישאר לידי וללחוש סמוך אליי: 'אני כאן. אל תדאג. הכול יהיה בסדר'. למרות שהייתי בהכרה מעורפלת, הרגשתי את הנוכחות שלה. בפעם הראשונה בתוך כל החרדה הרגשתי באמת שאני לא לבד.״
״הבנתי שאני לא יכול לבד״: נקודת המפנה והפנייה לעזרה מקצועית
לצד תסמיני החרדה והפוסט-טראומה, חווה יאיר פומרנץ תקופות מורכבות של דיכאון קליני, אינסומנייה (הפרעת שינה קשה שבגינה נזקק לתקופות מסוימות לכדורי שינה) בהן אובחן, לצד חוויות של ניתוק ודיסוציאציה.
נקודת המפנה הגיעה ברגע שבו הרגיש שהגיע לקצה היכולת, למצב של ״להיות או לחדול״. ״הבנתי שהמצב כבר גדול ממני, ושאני לא חייב ולא צריך לשאת את זה לבד,״ הוא משתף. בתקופת הדיכאון הקשה הראשונה שחווה, אזר אומץ ופנה לידידה קרובה שאיתה נהג לשוחח בעבר.
הידידה הקשיבה לו במשך שעה וחצי ברצף, בכתה איתו, לא שפטה ולא ניסתה ״לתקן״ אותו, אלא העניקה לו מרחב בטוח וסייעה לו להבין שלצד התמיכה האנושית נדרשת פנייה לאיש מקצוע. בעזרת דחיפתה, פנה לטיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית ולליווי פסיכיאטרי. השילוב בין התמיכה האנושית של הסביבה הקרובה לבין הכלים הטיפוליים המקצועיים הוא שהעניק לו את הבסיס להחלמה.
ארגז הכלים של פומי: מ״מנע״ד החרדה״ ועד מודל ה״מש״ט״
עם השנים למד פומרנץ להכיר את אותות האזהרה של נפשו ולפתח טכניקות וכלים מעשיים להתמודדות, אותם הוא חולק כיום ברשתות החברתיות ובספרו:
- מודל ״מנע״ד החרדה״: ארבעה צעדים פשוטים וזמינים להרגעה בזמן התקף חרדה:
- מ' – מים: שתיית כוס מים לאט ובנחת.
- נ' – נשימה: ביצוע עשר נשימות איטיות ורגועות (שאיפה ונשיפה).
- ע' – עשייה: התמקדות בפעילות מסיחה ומארגנת (כמו כתיבה, ציור או נגינה).
- ד' – דיבור: שיתוף אדם קרוב במצב ובקשת עזרה.
- מודל ה״מש״ט״ לשמירה על הבריאות הנפשית:
- מ' – מנוחה: מתן אפשרות לגוף ולנפש לעצור, להוריד עומסים ולישון במידת הצורך.
- ש' – שיתוף: הוצאת המחשבות והרגשות החוצה ולא להישאר איתם לבד.
- ט' – טיפול: הסתייעות באנשי מקצוע (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים) ללא בושה.
- מנגנון הדיסוציאציה ו״ערוצי פומי״: פומרנץ מתאר תחושה ייחודית של חיים בתוך ״סרט״ או שידור רציף של שלושה ערוצים פנימיים במוחו (ערוץ חייו האישיים, ערוץ סדרות ותסריטים שהוא הוגה, וערוץ ספורט). מתוך ההבנה כי ה״שידור״ הבלתי פוסק והרצון לרצות את ה״קהל״ מעייפים את הנפש, למד לנתב את הדמיון העשיר אל אפיקים יצירתיים של כתיבה וציור.
בשיר ״גם אם הכול רועד״ ניכרת הדרך שעבר מעמדת חוסר האונים אל עבר השלמה ותקווה:
״גם אם הכול רועד / והכול מרגיש רע / אסתכל על העולם / ואבין שעדיין יש תקווה... / גם אם הכול רועד / אני לא מועד / השמיים כחולים / הצמחים יפים / והכול פורח. / אני לא בורח.״
חינוך מתוך שבירות, אובדן ואמונה ללא מסכות
עבודתו של יאיר פומרנץ בחינוך – בהדרכה בשבט הצופים, כמחנך בכיתה וכמדריך בעמותת ״אקים ישראל״ – אינה רק מקור פרנסה, אלא שליחות ייעודית. ״אולי הסיבה האמיתית שאני עובד עם ילדים היא למנוע מהנפש שלהם להיפגע, למנוע ממנה להיות רעועה כמו שלי,״ הוא מציין. בעבודתו עם חניכיו הוא משמש עבורם כעוגן רגשי, אוזן קשבת ומקום בטוח, תוך שהוא לומד להציב גבולות גם לעצמו ולדעת מתי לעצור ולנוח כדי למנוע שחיקה.
לאורך השנים נאלץ להתמודד גם עם אובדנים כואבים: אובדנו של חבר קרוב מהישיבה ששם קץ לחייו, פטירתה בטרם עת של תלמידה אהובה ופטירתה של חתולתו האהובה שליוותה אותו במשך עשור. האובדנים הללו העמיקו את תחושת השכול והגעגוע, אך גם חידדו בקרבו את ההבנה שהדרך היחידה לצמוח מתוך הכאב היא באמצעות שיתוף ועשיית טוב למען אחרים.
כאדם שגדל בבית דתי, היחס של יאיר לאמונה הוא מורכב ואישי. הוא אינו מגדיר את עצמו באמצעות שבלונות מקובלות (״דתי לפי דעתי״), ואינו חושש לשאול שאלות נוקבות. מבחינתו, אין כל סתירה בין אמונה באל לבין פנייה לעזרה מקצועית ונפשית:
״אמונה היא מה שמחזיק אותך,״ הוא מסביר. ״ברגע שאתה מפסיק להאמין – אתה בסכנה. אצלי ההתמודדות הנפשית הפכה את היחס לאמונה למורכב ואישי יותר. היו רגעים של ספקות והיו רגעים של כוח, אבל האמונה עמוקה בתוכי. אין שום סתירה בין אמונה לבין פנייה לאיש מקצוע. הקב״ה נתן לנו את האפשרות והחובה לקבל עזרה.״
בשיר ״אמונה טהורה״ הוא מנסח זאת כך:
״אמונה טהורה / יחסי אהבה-שנאה / אני מרגיש את זה בתוכי / בלי שום סיבה / החיים שלי מונחים לפניך / אז תן לי להרגיש חופשי... / גם אם היא מפותלת וקשה / אתה כאן איתי.״
המקור לעוצמה והמסר לקוראים: ״אתם אף פעם לא לבד״
הוצאת הספר ״יש לי נפש רעועה״ (הנכתב בדראפט ראשוני תוך 17 ימים בלבד – מספר המהווה מוטיב חוזר ומשמעותי בחייו) מסמלת עבור יאיר פומרנץ את הניצחון הגדול על הפחד וההסתרה. מילד שפחד שמישהו יגלה את קשייו, הפך לאדם שמעז לעמוד בקדמת הבמה, לשתף בגלוי ולסייע לאחרים.
כאשר הוא נשאל מהו המסר המרכזי שחשוב לו להעביר לקוראי המדור ולכל מי שמתמודד עם קושי נפשי, תגובתו חד-משמעית:
״המסר שהכי חשוב לי להעביר הוא: אתם לא לבד. אחד הדברים הקשים ביותר בהתמודדות שלי היה להרגיש שאני היחיד שעובר את זה, לפחד לדבר ולחשוש שאנשים יסתכלו עליי אחרת. עם הזמן גיליתי כמה משמעותי יכול להיות אפילו אדם אחד שמקשיב, נשאר לידך או אומר לך שהוא כאן.
אל תתביישו לבקש עזרה. לפעמים זו שיחה עם חבר או בן משפחה, ולפעמים זו פנייה לאיש מקצוע. עצם הפנייה לעזרה היא צעד של עוצמה. ואולי זה הדבר שהייתי רוצה שמישהו יגיד לי בתחילת הדרך: גם אם עכשיו קשה לך לראות את זה, אתה לא חייב לעבור את זה לבד.״
_________
נזקקים לאוזן קשבת? אל תשארו לבד. קו ער״ן מעניק סיוע נפשי ראשוני 24/7 בטלפון 1201 או באתר eran.org.il. ניתן לפנות גם למוקד בריאות הנפש של "עזר מציון" ולמרפאות "בית חם" ללא תשלום.
המדור "בנפש חפצה" מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. לתגובות ולהשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ניתן לפנות למייל david@srugim.co.il
