הושענא רבה הוזכר בספרי מקובלים קדמונים כיום חיתום הדין, חתימה על גבי חתימה וסיומה של הדרמה שהתחוללה ביום הכיפורים. הושענא רבה הינו יום של גבורה, יומה של הערבה, ללא הטעם ואף ללא הריח.
האר"י הקדוש מתאר את תקופת החגים כמהלך אחד גדול של בריאה והתגלות אלוהית, כאשר ההשתקפות שלה הינה תמיד אנחנו – בנ"א, כפרטים, כזוג ועם, ובמרחבים כוללים ג"כ. החל מבריאת העולם מתגלים אט אט פרצופי האלוהות השונים, המידות האלוהיות בשלל גווניהם. התהליך מתואר באר"י הקדוש הינו של חסד גדול – "כי החיבור בשמאל היה מר"ה עד יוה"כ, והחיבוק בימין הוא בחג הסוכות". (שער הכוונות, ענין סוכות דרוש ח).
כלשונו של שלמה המלך בשיר השירים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". אט אט אנו פוצחים במחול אוהבים, בחיבוק אלוהי – אנושי, מימין ומשמאל עד יום הושענה רבה, יום חיתום הדין וגילוי הגבורה במציאות.
מנהג הנביאים היה לחבוט בערבות ביום זה. האר"י הקדוש ביאר זאת –"ולכן צריך שתחבוט חמש חבטות כנגד חמש גבורות, כי בכל חבטה יורד ונותן בה גבורה אחת מהם". אלא שגם במעשה שכזה ישנם שני פנים – "כי בכל חבטה יש ירידה ועליה, ולכן בעת עליה תכוון כוונה אחרת. והוא, כי זה הוא בחינת הנשיקין, הקודמין אל הזיווג של שמיני עצרת, כי נודע כי ערבה דומה לשפתיים והנשיקין הם בחינת שפתיים".
אותן חבטות, ירידות, הינן השתקפויות מקבילות של עליות מלאות אושר ואור. הביטוי שאנו נותנים אל הדין, כחלק מן המציאות, מבטאים ונותנים לו מקום, מאפשר את החיבור המלא והקרוב. אותם ערבות חסרות טעם וחסרות ריח, מתדמות לשפתיים, וייחודם זה בזו כנשיקה.
קיום הדין נותן לו ממשות ומאפשר קרבה עמוקה, שיודעת ימים קשים, שיודעת ירידות, ומבקשת לתת גם להם מקום. אולי, כי בשיאו של הקשר מתקיים משבר גדול, ולהפך, וקרני אורה מבצבצות, "אור חדש על ציון תאיר".
מתוך כך, ואולי רק מתוך כך, אפשר להעפיל לפסגות של אהבה מחודשת, לצפות באותן עליות מסתוריות, ולמחוא כפיים. מתוך אותם חיבוטי ערבה, שפגשנו לפני שלש שנים, בהם ירדנו מטה מטה והורכן ראשינו, אנו שבים לעלות ג"כ ביתר שאת וביתר עז. "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".