בפוליטיקה הישראלית, מהלכים פורצי דרך נוטים לחזור אל יוצריהם כבומרנג. נפתלי בנט, שמכוון בכל כוחו לחזור ללשכת ראש הממשלה, עלול לגלות בקרוב מאוד כי את הבור הגדול ביותר בדרך לכיסא, הוא כרה במו ידיו.
כדי להבין את המלכוד שבו נמצא בנט, צריך לחזור למהלך שהביא אותו לראשות הממשלה. כשהחזיק בשישה מנדטים בלבד, זיהה בנט את המבוי הסתום ואת התשוקה הלוהטת במחנה המרכז-שמאל להדיח את בנימין נתניהו. הכלל שהציב אז לשותפיו העתידיים היה פשוט וחד: אם אתם רוצים להחליף את השלטון, המחיר הוא ראשות הממשלה עבורי. בסופו של דבר, התרחיש המופרך-לכאורה התממש, ובנט כיהן כראש ממשלה מטעם מפלגה זעירה במסגרת ממשלת רוטציה עם יאיר לפיד.
אלא שלמהלכים היסטוריים יש מחיר ארוך טווח. בעצם הסכמתו ודרישתו לכהן כראש ממשלה עם ששת מנדטים בלבד, קבע בנט תקדים פוליטי דרמטי: ראש המפלגה הגדולה בקואליציה אינו מחזיק עוד בזכות קנויה להנהגת המדינה.
כעת, התקדים הזה חוזר לפתחו ומשנה לחלוטין את מפת השיקולים בגוש. בנט עשוי להציג בסקרים מספרים נאים ולשאוף להוביל את המחנה, אך כללי המשחק שהוא עצמו ניסח משחקים כעת לרעתו. ביום שאחרי הבחירות, כל שותף פוטנציאלי בגוש יטען, ובצדק מבחינתו, שאין כל חובה להעניק את הבכורה לבעל הסיעה הגדולה ביותר.
בנט זה איש שחוץ מהאובססיה לעצמו אין לו שום אידאולוגיה. אדם רדוד מגלומן שהשניא את עצמו על כל מנ שהיה איתו בפוליטיקה. שקרן ונוכל בלתי נלאה.