העימות בין שלי משל יוגב, אמה של ליבי כהן מגורי ז״ל לאהרון חליוה הוא תמונת מראה כואבת של הקונספציה שהובילה את מערכת הביטחון אל 7 באוקטובר. רומן גופמן מייצג אפשרות לתיקון: פחות ניסיון להכיל את האויב דרך עיניים מערביות, ויותר ניסיון לצוד את האויב.
יש משהו מטלטל בסרטון שבו אמה של ליבי ז״ל מתעמתת עם אהרון חליוה. לא צריך פרשנות מיוחדת. לא צריך קריינות דרמטית. מספיק לראות את המפגש הזה כדי להבין את גודל התהום.
אישה שאיבדה את בתה עומדת מול מי שהיה ראש אמ"ן ערב 7 באוקטובר. היא מדברת מתוך הכאב, הזעם והחורבן שהאסון הזה הותיר אחריו. מולה עומד מי שהיה במשך שנים חלק בכיר מהמערכת שהייתה אמורה לזהות את הסכנה, והתגובה שלו משאירה תחושה קשה של מרחק, כמעט של עולם מושגים אחר.
הבעיה של מערכת הביטחון הישראלית לפני 7 באוקטובר לא הייתה רק מחסור במידע. להפך. היה מידע. היה מודיעין. היו התרעות. היו סימנים. היו תרגילים, אימונים, שינויים בהיערכות ודיונים.
מה שהיה חסר הוא היכולת לחבר את כל זה למסקנה אחת פשוטה: האויב מתכונן למלחמה.
במשך שנים מערכת הביטחון והדרג המדיני ניסו להבין את חמאס דרך עיניים מערביות. הנחנו שחמאס רוצה יציבות משום שאנחנו רוצים יציבות. שהוא רוצה כסף משום שאנחנו חושבים שכסף הוא תמריץ. שהוא מורתע משום שאנחנו היינו נרתעים. זו הייתה טעות יסודית.
אנחנו חיפשנו את נקודת האיזון. חמאס חיפש את נקודת השבירה. אנחנו דיברנו על הרתעה. הוא דיבר על ג'יהאד.
אנחנו מדדנו את מספר הרקטות ואת היקף ההתחמשות. הוא מדד את המרחק בין הגדר לבין יישובי העוטף.
אנחנו ראינו ארגון שצריך לשמר את שלטונו. הוא ראה את עצמו כארגון שנמצא בתוך מערכה היסטורית ארוכה, שבה 7 באוקטובר היה לא תקלה אלא יעד.
וכאן בדיוק נמצא הכשל האמיתי של הקונספציה.
היא לא רק טעתה בהערכת הכוונות של האויב. היא התקשתה לדמיין אויב שהכוונות שלו שונות כל כך משלנו. זו נקודה שחורגת הרבה מעבר לחמאס.
המרחב שבו ישראל פועלת אינו מתאפיין במערביות יתר. האויבים שלנו אינם בהכרח שחקנים רציונליים במובן שבו אנחנו משתמשים במילה הזאת. הם פועלים בתוך מערכות אמונה, דת, כבוד, רמייה, נקמה, הקרבה ותפיסות היסטוריות שאנחנו נוטים יותר מדי פעמים לתרגם לשפה של עלות ותועלת.
מי שמנסה להבין אותם רק באמצעות הכלים שלנו, ימשיך להיות מופתע. מי שרוצה לנצח אותם צריך להבין איך הם חושבים.
וזה בדיוק מה שהופך את רומן גופמן למינוי מעניין כל כך.
לא רק משום שהוא קשוח והתקפי. ולא משום שהחלפת איש באיש אחד תפתור את כל הכשלים של מערכת הביטחון.
אלא משום שהגישה שהוא מביא איתו שונה באופן מהותי: להבין את האויב מבפנים, לזהות את ההיגיון שמניע אותו, לחשוב כמה צעדים קדימה ובעיקר לייצר תחבולה ויוזמה במקום להמתין שהאויב יחשוף את עצמו. ראש המוסד הנכנס הוא צייד מתוחכם וקטלני.
זו תפיסה של מערכת ביטחון שלא רק מגיבה למציאות, אלא מייצרת אותה - וזה הבדל דרמטי.
המוסד לא צריך להיות עוד גוף שמספק למקבלי ההחלטות תמונת מצב, אלא להיות גוף שגורם לאויב להתעורר בבוקר לתוך תמונת מצב שאנחנו יצרנו עבורו.
כאן בדיוק מגיעה תמונת המראה מול אנשי הקונספציה.
במשך שנים התרגלנו לחשוב שאנחנו הציידים. הרי יש לנו טכנולוגיה, מודיעין, חיל אוויר, סייבר, יחידות מיוחדות ויכולת חדירה שאין כמעט לאף מדינה באזור.
אבל ב-7 באוקטובר גילינו דבר לא נעים: אפשר להיות המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון ועדיין להיכנס ליער בעיניים של תייר. אתה יכול להחזיק את כל הטכנולוגיה שבעולם, ואם אינך מבין שהאויב שלך כבר נמצא בתהליך הציד - אתה עדיין עלול להיות הטרף.
גופמן מכיר את ההבדל הזה גם מהשטח. ב-7 באוקטובר הוא לא צפה באירועים דרך מסך. הוא הגיע לעוטף, נלחם במחבלי חמאס ונפצע קשה.
זה כמובן לא הופך אדם באופן אוטומטי לראש מוסד טוב יותר. אבל יש משמעות לכך שהאדם שנכנס עכשיו לתפקיד שאמור להסתכל עמוק אל תוך העולם שמולנו כבר לא היסס לפעול בשטח בזמן אמת. זה אולי השינוי הגדול ביותר שישראל צריכה אחרי 7 באוקטובר. לא עוד הנחה שאם נבין מה משתלם לו, נוכל לנהל אותו ובוודאי שלא עוד אשליה שהשקט הוא בהכרח סימן להרתעה.
גופמן הוא נושא הדגל של הגישה הישראלית החדשה: היוזמה.
ישראל חייבת לזהות את האויב לפני שהוא מזהה אותה ולחשוב כמוהו בלי להפוך להיות כמוהו. עלינו להבין את שפת האויב מבלי לאמץ את תפיסת העולם שלו, ובעיקר להפסיק להסתכל על היער ולשאול למה החיות לא מתנהגות בצורה שאנחנו מצפים מהן להתנהג.
מי שלא מבין את זה, ימשיך לאסוף מודיעין ולשגות בקריאתו. אבל מי שבין זאת - יתחיל לצוד את אויביו, ומצייד שכזה - כל היער מפחד.
בעזרת השם, אנחנו צריכים התנהלות חדשה