יהודי כפרי שלא ידע קרוא וכתוב הגיע לבית הכנסת ביום כיפור. כול המתפללים החזיקו מחזורים בידיהם והתפללו.
עם הארץ, ידיו ריקות ואינו יודע אלא למלמל את הא'-ב', נשא בסיום אמירת עשרים ושתיים האותיות את עיניו אל על וביקש:
ריבונו של עולם, קח את האותיות שלי - ותחבר אותן בעצמך לתפילה!
בבית הכנסת נשמעו קולות של צחוק כבוש.
פנה הרב אל המתפללים ואמר: דעו לכם, בקשתו של יהודי זה מתקבלת ביתר רצון בשערי שמיים כי היא תפילה אמיתית שנישאת מלב נקי ואינה מדוקלמת מן המחזור.
הקב"ה כעורך תוכן
יש משהו משעשע בבקשתו של הכפרי בסיפור החסידי הידוע הזה. הוא מגיש לבורא עולם את חומר הגלם של השפה ואומר לו: תסתדר נא. אני הבאתי אותיות, אנא אתה תערוך אותן.
מאחורי התמימות מסתתר רעיון התואם לרבים, משכילים מהכפרי: לפעמים אין לאנשים מילים מדויקות לבטא מה שהם מרגישים. הם מפחדים, מתגעגעים, מבקשים בריאות לילדים, אריכות חיים להורים, פרנסה וגם שיהיו הרבה פחות חדשות במהדורות החדשות.
אבל כשהרגש חזק, השפה נעשית לעיתים קטנה מלהכיל אותו.
המילים הן רק כלי לתפילה
הכפרי מגלה אמת שהמשכילים לפעמים שוכחים: המילים הן רק כלי. הן החלון, לא האור. הן הכינור, לא המנגינה. נוסח התפילה אינו בהכרח תחליף ללב. לעיתים הוא קביים ללב. אפשר לשלוח מעטפה מפוארת ובתוכה דף ריק ואפשר לשלוח פתק מקומט המלא לב.
חז"ל ניסחו את הרעיון בפשטות: " רַחְמָנָא לִבָּא בָּעֵי " – הקב"ה רוצה את הלב (סנהדרין קו ע"ב). לא את כושר הניסוח ולא את אוצר המילים. ה' מתרשם מהאדם שמאחורי המילים.
הסיפור אינו מתריס נגד נוסח התפילה. במשך דורות העניקו הסידור והמחזור ליהודים מילים לשעות שבהן המילים האישיות נעלמו. באותם פסוקים עצמם בכו אבות, הודו אימהות, התחננו ילדים והביעו תקווה אנשים שהגיעו לבית הכנסת עם לב סדוק.
ועם זאת, אין להתעלם מכך שכאשר מתמקדים במילים המודפסות, הלב יוצא לעיתים למנוחת צוהריים. אפשר לומר "אבינו מלכנו" ולחשוב על מצוקת החניה. אפשר לבקש "זוכרנו לחיים" ובאותו רגע לפזול לראות מי נכנס לבית הכנסת. אפשר לומר "סלח לנו" ובו בזמן לערוך רשימת כול האנשים שחייבים לנו התנצלות.
המילים שם. המתפלל - לפעמים אי שם.
יתרונו של מי שיודע שאינו יודע
הכפרי מביא איתו עוד דבר לא שגרתי: ענווה. הוא אינו מעמיד פנים, אינו ממלמל במהירות בתקווה שאיש לא ישים לב שהוא הולך לאיבוד בין דפי המחזור. הוא אינו הופך דף בו-זמנית עם השכן כדי לשדר פוזה של מתפלל מנוסה.
הבעש"ט אמר שתפילה בלי ענווה היא כמו מכתב בלי כתובת.
יש בכך שיעור החורג הרבה מעבר לתפילה. כמה אנרגיה אנשים משקיעים כדי להסתיר מה שאינם יודעים. בישיבות עבודה, בוויכוחים, בזוגיות, בפוליטיקה. הכפרי אינו מתבייש בבורותו ולכן הוא מצליח להפוך אותה לכנות.
השער שנפתח בלב שבור
סיפור חסידי אחר מספר על בעל-תוקע ששכח את כול הכוונות המיסטיות שהיה אמור לכוון בשעת התקיעות בשופר. נשארו לו רק המבוכה וליבו השבור. והוא תקע בפשטות, מתוך כאב.
לאחר מכן הסביר הבעש"ט: בארמונו של המלך יש שערים רבים ומפתחות רבים, ויש מפתח אחד הפותח את כולם -לב נשבר. הלב הזה אינו חולשה אלא מנוע רוחני.
אנשים אוהבים מפתחות מתוחכמים ויישומונים, שיטות וטכניקות. הסיפור על התוקע אומר: לפעמים הדלת נפתחת דווקא מפני שאדם הפסיק לנסות להרשים את השוער.
לא לבטל את המילים – להחזיר להן את הלב
אפשר לקרוא את סיפור הכפרי כהתרסה נגד תפילה מסודרת: למה מחזור? למה פיוטים במילים עתיקות? למה לא לומר פשוט מה שיש בלב? זו טעות. המסורת היהודית אינה מחייבת לבחור בין נוסח לכוונה. היא מבקשת לחבר ביניהם.
בלי נוסח אפשר להישאר עם רגש חסר צורה. בלי כוונה אפשר להישאר עם צורה חסרת נשמה.
המילים העתיקות מעניקות ללב שפה, והלב מעניק למילים חיים. המחזור הוא מפה אבל מפה אינה מסע. הוא מצפן אבל מצפן אינו הליכה. הוא עשוי להראות את הכיוון אך מישהו עדיין צריך לצאת לדרך.
האלף-בית הפרטי שלנו
הסיפור על הכפרי מרגש גם אנשים שאינם מתפללים משום שכולם נעשים לפעמים אותו כפרי. כשניצבים מול מחלה פתאומית, אהבה שנעלמה, ילד בצרה, דלת שנסגרה, ומגלים לפתע שאוצר המילים הצטמצם ונשארות רק אותיות.
ברגעים כאלה אין צורך להתאמץ להיות משוררים, רבנים או חזנים. אין צורך להפיק נאום מרשים מול השמיים. אפשר לומר בפשטות:
זה מה שיש לי. את הפחד הזה. את התקווה הזאת. את הכעס הזה. את השבר הזה. את האהבה הזאת.
ואז להוסיף: ריבונו של עולם, אתה כבר תחבר.
הכפרי לא ידע להתפלל אבל הוא היה אולי היחיד בבית הכנסת שהבין מהי תפילה. יתכן שבשערי שמיים בודקים אם בתוך כול האותיות מצליחים להכניס גם לב.
ולפעמים די בעשרים ושתיים אותיות, ובאדם אחד שלא יודע לחבר מהן את המילים המתאימות.