אשר כהן, בן 54, גרוש טרי לאחר 27 שנות נישואים ואב לארבעה, הוא איש חינוך ותיק, מעביר הרצאות על סיפור חייו ויזם חינוכי. הוא בעל תארים בפסיכולוגיה, היסטוריה ומנהל חינוכי, ועובד כמחנך בתיכון לתלמידים עם קשיים נפשיים.
אשר מתמודד עם דיכאון מגיל 18, כאשר בגיל 22 אובחן עם הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). לאחר עשורים של הסתרה, הוא החליט לעמוד על במות ולשתף את סיפורו המטלטל, וכעת הוא משתף גם את קוראי ״סרוגים״ ואת המדור ״בנפש חפצה״.
מהישיבה אל השריון: ההתפרצות והאשפוזים
״ההתמודדות שלי החלה באופן מינורי בגיל 18, כשלמדתי בישיבת הסדר וחוויתי דיכאון קל שלא פגע בתפקוד״, משתף כהן. ״בגיל 22, כשהייתי קצין בשריון לקראת עלייה לפעילות מבצעית בלבנון, התפרץ אצלי התקף מאניה פסיכוטי חריף. נעצרתי על ידי המשטרה שחשבה בטעות שאני תחת השפעת סמים, ולבסוף אושפזתי בכפייה במחלקה פסיכיאטרית.״
במהלך 30 השנים הבאות תפקדתי היטב עם טיפול תרופתי, אך חוויתי עוד שני התקפי מאניה ואחריהם דיכאונות עמוקים. בסך הכל אושפזתי בכפייה שלוש פעמים.
״בניגוד למתמודדים אחרים, אין לי חוויות קשות מהאשפוזים בכפייה. בדיעבד אני שמח שאשפזו אותי, כי זו הייתה הדרך היחידה לעצור את המאניה וההרס. במצבים הפסיכוטיים גרמתי לעצמי בושות נוראיות, פגעתי בקשרים משפחתיים וחברתיים ובזבזתי סכומי כסף עצומים. אם חלילה אחווה שוב מאניה פסיכוטית – אני רוצה שיאשפזו אותי כמה שיותר מהר".
דיכאון עמיד, נזעי חשמל והשתלת קוצב וגאלי
לפני ארבע שנים שקעתי באפיזודה של דיכאון קשה ועמיד במיוחד, שנמשך למעלה משנה שלמה ללא שום מוצא. הטיפולים הרגילים לא השפיעו, ועברתי סדרת טיפולים פולשניים ומורכבים: טיפול בנזעי חשמל (ECT), טיפולי אסקטמין (סם מבוקר הניתן תחת השגחה), ואפילו ניתוח להשתלת קוצב וגאלי בגופי במטרה לעורר את המוח מהקיפאון.
במשך תקופה ארוכה ליוו אותי תחושות קשות שאני חולה נפש חסר תקנה, שלא אצליח לעשות דבר בחיי, לא אתחתן ולא אגיע לאקדמיה. בכל פעם מחדש, החזרה מהדיכאון העמוק אל התפקוד דרשה ממני כוחות על-אנושיים.
סמל המאניה דיפרסיה על קו הסיום של איש הברזל
בתוך החושך הגדול, הספורט והריצה הפכו לתרופה האמיתית שלי. נקודת המפנה הבלתי נשכחת שלי התרחשה לפני ארבע שנים בעיר רות' שבגרמניה, כשחציתי את קו הסיום של תחרות 'איש הברזל' המפרכת – הכוללת 3.8 ק״מ שחייה, 180 ק״מ רכיבה על אופניים ומרתון של 42 ק״מ ריצה רצופה.
רצתי וסיימתי את האתגר הפיזי הקשה הזה כשאני לובש חולצה ועליה מצויר סמל מחלת המאניה דיפרסיה. באותו רגע על קו הסיום הבנתי שאני לא רק מסוגל להתמודד עם החיים כמו אדם רגיל, אלא שאני מסוגל להגיע להישגים שמאתגרים גם עבור אנשים רגילים.
מאז האשפוז הראשון הבטחתי לעצמי שאצליח בחיים, וכשההצלחות שלי יהיו מוכחות אפסיק להסתיר את ההפרעה. כל תואר שסיימתי, כל תפקיד ניהול, כל הצלחה כמורה וכספורטאי היו עבורי הוכחה למטרה הזו. כשעמדתי בהרצאה הראשונה שלי, שקראתי לה 'איש הברזל והפח', סגרתי מעגל של 30 שנה.
המונולוגים הכואבים עם בורא עולם
כאיש חינוך דתי, חוויתי שבר אמוני עמוק מאוד במהלך הדיכאונות בישיבה. התקשיתי להבין איך במקום התורה שאמור להביא מרפא וחיים, אני נופל לגיהנום כזה.
עד היום אני נושא איתי שיחות ומונולוגים קשים עם הקדוש ברוך הוא. אני שואל אותו שוב ושוב: 'למה הבאת עליי את כל הסבל והייסורים האלה? איך ייתכן שאלוקים שהוא הטוב המוחלט מביא עליי גיהנום כזה?'. לא קיבלתי מענה, והשאלה הזו עדיין צורבת בבשרי החי. האמונה שלי בהשגחה פרטית התערערה לחלוטין, שכן לא יכולתי לתפוס כיצד אדם טוב חווה כאלו תהומות.
ובכל זאת, גיליתי כוחות מתוכי. פסיכיאטר ותיק שליווה אותי, ד״ר עופר אגיד, אמר לי פעם משפט משנה חיים: 'אשר, אתה אולי מתמודד עם הפרעה נפשית, אבל אתה אחד האנשים הכי בריאים נפשית שאני מכיר'. זה לימד אותי שבריאות נפשית אינה היעדר מחלה, אלא הדרך שבה אתה בוחר לחיות את חייך.
וזהו גם המסר שלי לכל המתמודדים באשר אתם: זכרו תמיד שעם כל הקושי וההתמודדויות אסור להתייאש ותמיד יש עוד משהו לעשות: 'כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן'.
__________________________________________________
המדור ״בנפש חפצה״ מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. להשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ולתגובות ניתן לפנות למייל david@srugim.co.il.