לא רק בני אדם יכולים להסגיר באמצעות הקול את המקום שבו גדלו. מחקר חדש מצא כי גם שימפנזים עשויים לפתח מעין "מבטא" מקומי, וכי ההבדלים הקוליים בין אוכלוסיות שונות הולכים ומתחזקים במהלך שנות חייהם הראשונות.
המחקר, שפורסם ב-2 בספטמבר בכתב העת המדעי PLOS ONE, נערך בהובלת החוקרת קסנדרה גירגוסיאן מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת פורטסמות'. החוקרים ביקשו לבדוק האם ההבדלים הידועים בין הקולות שמשמיעים שימפנזים מאוכלוסיות שונות קיימים כבר מלידה, או שהם מתפתחים בהדרגה בהשפעת הסביבה שבה גדלים בעלי החיים.
לשם כך הם בחנו 30 שימפנזים צעירים משתי אוכלוסיות באפריקה: שימפנזים החיים בשמורת Chimfunshi Wildlife Orphanage בזמביה ושימפנזים מהפארק הלאומי גומבה בטנזניה. חלק מהשימפנזים היו גורים בני עד ארבע שנים, ואחרים צעירים בני ארבע עד עשר.
היקף החומר שנבדק היה גדול במיוחד. החוקרים ניתחו יותר מ-11 אלף יחידות קול, ובהן 4,733 קולות צחוק, 3,694 נהמות ו-2,798 קולות יבבה. באמצעות ניתוח אקוסטי הם בחנו שורה של מאפיינים בקולות ובדקו האם ניתן לזהות לפיהם לאיזו אוכלוסייה משתייך השימפנזה.
התוצאה הייתה מפתיעה: החוקרים הצליחו להבחין בין שתי האוכלוסיות באמצעות המאפיינים של סוגי הקולות השונים. יתרה מכך, אצל השימפנזים המבוגרים יותר ההבדלים היו ברורים יותר מאשר אצל הגורים. בעוד שחלק מהמאפיינים הייחודיים לאוכלוסייה הופיעו כבר בגיל צעיר מאוד, אחרים התפתחו רק בשנים שלאחר מכן.
במילים פשוטות, נראה שהשימפנזים אינם מגיעים לעולם עם מערכת קולית הקבועה לחלוטין מראש. ככל שהם מתבגרים וחיים בתוך הקבוצה שלהם, דפוסי הקול שלהם משתנים ומקבלים מאפיינים מקומיים.
לדברי החוקרים, מדובר בתהליך שמזכיר במידה מסוימת את האופן שבו בני אדם מפתחים מבטאים. תינוקות אנושיים מתחילים את חייהם עם דפוסי קול דומים יחסית, אולם ככל שהם גדלים ונחשפים לאנשים שסביבם, השפה והצלילים שלהם מקבלים את המאפיינים של הקהילה שבה הם חיים.
"הממצאים שלנו מראים שקולות השימפנזים אינם פשוט קבועים מלידה, אלא ממשיכים להתפתח כאשר בעלי החיים הצעירים מקיימים אינטראקציה עם הסביבה החברתית והאקולוגית שלהם", הסבירה גירגוסיאן.
החוקרים מדגישים כי אין פירוש הדבר שלשימפנזים יש שפה במובן האנושי. הם אינם טוענים כי בעלי החיים משתמשים בדקדוק ובאוצר מילים מוסכם כפי שעושים בני אדם. אולם הממצאים מחזקים את ההבנה שהתקשורת אצל קופי אדם גמישה הרבה יותר מכפי שנהוג היה לחשוב בעבר.
אחת האפשרויות היא ששימפנזים מתאימים בהדרגה את הקולות שלהם לאלה של חברי הקבוצה, בדומה לאופן שבו בני אדם מאמצים צורת דיבור מקומית. גם תנאים סביבתיים עשויים להשפיע על הצלילים, למשל סוג היער שבו חיים בעלי החיים והאופן שבו הקול מתפשט בו. בשלב זה החוקרים אינם יכולים לקבוע בדיוק מהו משקלו של כל אחד מהגורמים.
מחקרים קודמים כבר הראו ששימפנזים החיים בקבוצות שונות עשויים להשמיע קריאות בעלות מאפיינים שונים. מחקר אחר אף מצא כי כאשר קבוצות של שימפנזים הועברו לחיים משותפים, חלק מהקולות שלהן נעשו דומים יותר עם הזמן. המחקר הנוכחי מוסיף נדבך חשוב בכך שהוא מתמקד בהתפתחות הקולות מגיל צעיר ומראה שההבדלים בין האוכלוסיות מתחזקים ככל שהשימפנזים מתבגרים.
