״אין שום דבר יהודי בתורה של גוש אמונים״

מה אתם זוכרים משנות התשעים? את הסכמי אוסלו? את הדיבורים המנופחים על שלום? או אולי את המוזיקה הבועטת של אביב גפן? עבור ד״ר יעד בירן, מי שהיה אז נער דתי בן 18 מפתח תקווה, השנים האלה היו בעיקר מבוך אחד גדול של חיפוש עצמי, יצרים מודחקים וניסיון נואש למצוא גאולה בין כותלי הישיבה.

השדונים של שמירת הברית והתנין העיוור שבחצר

ש: אחד הדברים המדהימים בספר הוא הריאליזם המאגי. פתאום יש תנין עיוור בחצר בית המדרש, גולם ארצישראלי שלומד תורה, ושדונים קטנים שנולדים מחטאים של 'שמירת הברית'. מאיפה זה בא?

ת: ״עולם הישיבות של שנות התשעים היה עמוס בחרדות קיומיות וביצרים מודחקים. המיניות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל כשאתה בחברה דתית שרואה בזה טאבו מוחלט, זה מייצר שבר פנימי עמוק. החוויה הזו של 'כיבוש היצר' הופכת לעיתים קרובות לחוויה מעוותת ומפחידה. רציתי לתת לזה ביטוי מוחשי, פיזי, דרך הריאליזם המאגי. בספר, בכל פעם שאלול נכשל ומוציא זרע לבטלה, נולדים מהטיפות שדונים קטנים ומכוערים שמציקים לו:

'...התרוממו באוויר בתנועה מגומגמת, 'בזזז', 'בזזזזזזז', ריחפו מעל לכתפיו, ליוו אותו בזמזומם כשעשה את הדרך מהפנימייה אל בית המדרש. אלול ראה אותם, ועצם את עיניו, ומיהר אל החברותא, אל הגמרא... נדמה היה לאלול שכבידת כדור הארץ הכפילה את עצמה, איבריו היו כבדים יותר. הוא הניף את כף ידו באוויר כדי לגרש אותם, את השדונים המופרעים שלבשו פנים ודמות, פרצוף לאחד שבוז, פרצוף לשני אימה...'

המאבק הזה משתק אותו. הוא עטוף בדיכאון כבד. וגם התנין העיוור שמסתובב בחצר בית המדרש ומאיים לטרוף את התלמידים הוא סוג של משל לפחדים ולמכשולים הרוחניים שאנחנו מייצרים לעצמנו.״

ש: אתה מדבר על זהות מינית מודחקת ועל יציאה מהארון. איך אתה רואה את ההתמקדות של המגזר בצניעות ובאיסורי מין?

ת: ״בעת החדשה, עולם הדת הפך את 'כיבוש היצר' לעמוד התווך המרכזי שלו. נדמה לי שההתמקדות המטורפת הזו באיסורי מין נובעת ממשבר עמוק. החיים הרוחניים והאינטלקטואליים האמיתיים נדדו למקומות אחרים, ומה שנשאר בתוך הדת זו שמרנות מינית שבלונית, בוז ל'בהמיות החילונית' והתבצרות באיסורים שהציבור פשוט לא יכול לעמוד בהם. יהדות שבאמת חפצה בחיים צריכה להציע חוויה דתית עמוקה והרבה יותר משמעותית מזה.״

״אין שום דבר יהודי בתורה של גוש אמונים״

ש: בספר יש גם ביקורת פוליטית ומוסרית חריפה מאוד על מפעל ההתנחלות ועל היחס לשכנים הערבים. מה מפריע לך שם?

ת: ״תראת ארץ ישראל כפי שהיא נתפסת בחוגים של גוש אמונים מתבטאת בדמות של היהודי חסר הפחד, בעל הגוף, שכובש ונלחם. לדעתי, אין שום דבר יהודי בתורה הזו. זו פשוט טרגדיה שהתרבות היהודית העשירה שלנו מצטמצמת רק לקידוש המדינה ומלחמת נצח.

המציאות הפשוטה היא שבאדמה הזו חי עוד עם, ולא יעזרו שום פלפולים כדי להכחיש את זה. עצוב לי שההיסטוריה גלגלה אותנו להקים מדינה במחיר חורבנו של עם אחר, והסירוב המגזרי להכיר בזה מוליך אותנו מהפח אל הפחת. ההיסטוריה הגלותית שלנו לימדה אותנו שיש עצמאות תרבותית שלא תלויה בטריטוריה ובכוח צבאי, ושדווקא העמידה לצד הנרדף והחלש היא הקול היהודי האמיתי.״

ש: אז איך נצא מהשיתוק הזה?

ת: ״רק כשנמצא את הנוסחה האמיתית לחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ הזו. כל זמן שנמשיך לחיות בתוך חלומות משיחיים פנטסטיים, אנחנו רק נשקע עמוק יותר בבוץ.״

מבית המדרש של 'מעלה ירבעם' אל ספרות היידיש

ש: היום אתה ד״ר ליידיש, חוקר ומלמד את השפה. איך קשורה היידיש לחוויה הישראלית שלנו כאן?

ת: ״הרבה אנשים חושבים שיידיש שייכת רק לחרדים, אבל זו טעות גדולה. יידיש הייתה השפה של מיליוני יהודים במזרח אירופה. הציונות עשתה מהלך אלים של מחיקת אלפיים שנות גלות ודילוג ישיר מהתנ״ך אל הפלמ״ח. היא תייגה את היהודי הגלותי כדמות נלעגת וחלשה.

ספרות היידיש מציגה את היהודי הפשוט, העממי והשורשי. המחקר שלי מנסה להנכיח מחדש את התרבות המודרנית הזו, שהיא בשר מבשרנו. השאלות שהעסיקו את כותבי היידיש במאה הקודמת – שאלות של זהות, מאבק מעמדי, שילוב בין הייחודי לאוניברסלי – הן בדיוק השאלות שנותרו פתוחות אצלנו גם היום.״

ש: ספרו הקודם שלך, ״לצחוק עם לטאות״, יצא לפני כמעט עשור. למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את הספר השני?

ת: ״אתה יודע, 'מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר'...״ הוא צוחק. ״בשנים האלה הייתי עסוק בכתיבת דוקטורט, וגם כתבתי והעליתי קברט מצליח ביידיש בשם 'אילתור קברט' (אסתר'ס קברט) שהצגנו בבית שלום עליכם ובכל הארץ. לכתוב חומרים אקטואליים ועכשוויים ביידיש לבמה זו הייתה חוויה מדהימה ששכללה מאוד את יכולת הכתיבה שלי. ואז הגיע השבעה באוקטובר, והחזיר את כולנו בבת אחת אל החרדות, אל הפחדים ואל החיפוש הנואש אחרי אמת.״