כשהרב קוק נכנס איתנו לכיתה

בשנותיו הראשונות של הרב קוק בארץ, זיידל למד באוניברסיטה באירופה ושלח לרב מכתבים ובהם שאלות שהיום היינו מכנים שאלות אמוניות. הרב קוק השיב לו במכתבים ארוכים, שהודפסו באגרות הראיה, ובהם אוצרות משמעותיים מעולם המחשבה של הרב קוק, דווקא בנקודה החשובה הזו של המפגש בין התורה לערכים של החברה המודרנית החופשית.

הקשר בין הרב קוק לזיידל היה כנראה חזק מאוד: כבר חודשים ספורים לאחר עלייתו לארץ כתב הרב את האיגרת הראשונה אליו. הרב עלה לארץ בכ"ח באייר תרס"ד, והאיגרת, איגרת פ"ט באגרות הראיה, נכתבה בכ"א במנחם אב באותה שנה.

בדבריו של הרב קוק ניכרת התרגשותו מהמפגש הטרי עם החברה היהודית בארץ, ומהתפקיד שהוא מצפה שיהיה לו. הוא מביע את שאיפתו "לאחד את כל הכוחות הרעננים אשר בעמנו... כדי לחיות חיים בריאים ושלמים שיהיו למופת לכל העמים בעוזם וגבורתם ביחד עם קדושתם ורוממותם". לשם כך, הוא כותב, הכרחי לחבר את "כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד", כך שהצדדים הטובים שבשני דרכי החיים לא יסתרו זה את זה אלא "מחזקים ומרוממים זה את זה". זהו, לדבריו, יסוד הפסוק: "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (על פי מלאכי ג', כד).

המפגש עם העולם המודרני מוליד אצל הצעירים קושיות על התורה. הרב קוק מזהה את הקושיות הללו כביטוי לצימאון לדבר ה'; כאשר אין להן מענה ראוי, הצימאון הזה עלול, לצערנו, להפוך לריחוק מהתורה. לכן עלינו לגדל צעירים שיעמיקו בצד הרוחני והרעיוני של התורה וירכשו כלים להתמודד עם האתגר הזה.

על כן כותב הרב קוק: "... כל צעיר הבא, ודורש ושואל, ומרצה מבוכותיו, הנני רואה בו דמות אבן יקרה משֹׁהַם וְיָשְׁפֵה... העתידים להיות נקבעים בשערי ירושלים". מיד לאחר מכן הוא מצטט את נבואת ישעיהו על ירושלים העתידה: "וְכׇל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".

בהמשך האיגרת הרב קוק מתייחס לסוגיות השונות שזיידל העלה בשאלותיו.

אין בדבריו נימה של ביקורת כלפי השאלות של זיידל ושל הדומים לו. אין כאן רק עניין מתודי, בבחינת "אני נאלץ לאפשר להם לשאול כדי שאוכל לענות". יש כאן, כפי שכתב בתחילת הדברים, שילוב של "לב אבות" ו"לב בנים", תנועה דו־סטרית: גם הבנים ילמדו ויקבלו מהאבות, אבל לא פחות מכך – האבות ילמדו ויקבלו מהבנים.

שנתיים לאחר כתיבת האיגרת, בדיוק בתאריך עלייתו ארצה, הדפיס הרב קוק את עקבי הצאן, ובו שבעה מאמרים על עבודת ה' בדור של שיבה להוויה לאומית בארץ ישראל. בעמוד השער מופיע הפסוק בשיר השירים: "... צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְדִיֹּתַיִךְ...". בכך רמז הרב על כוונתו: מי שרוצה להיות רועה – ובכלל זה רבנים ורבניות, מורים ומורות – צריך ללכת בעקבי הצאן, להכיר היטב את המתרחש בנפשותיהם של "הבנים", כדי לרעות אותם בדרך הטובה ביותר עבורם.

במאמר "הדור", הראשון והמוכר באוסף הזה, הרב קוק חוזר ו"מתכתב" עם הפסוק שהזכרנו – "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" – ודבריו שם מבהירים ומעמיקים את הדברים שכתב למשה זיידל.

הרב קוק רואה לנגד עיניו "דור נפלא, מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה... אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו...". "חלק גדול מהדור הצעיר אינו חש כל כבוד" למסורת ישראל, אך לא מפני שהוא במדרגה ערכית נמוכה. אדרבה, הוא חזק בערכים נעלים, ובהם "חסד, יושר, משפט וחמלה". לכן עלינו להיזהר "לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב שרכש לו". מה כן נעשה? "נכין לו הדרך... נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל... ובנינו יביטו אליו וינהרו".

ממש סמוך לסיום המאמר מסכם הרב קוק את הדברים: "לב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב שבבנים... והבנים יכירו את הקדושה והטהרה המלאים בלב האבות..." ואז הוא מוסיף: "וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב... אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העֹז והעֲנָוָה משני הצדדים". התוצאה, כותב הרב קוק, היא "ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן", שממנה "תבוא ישועה ותצמח גאולה".

"ישראל הזקן" מביא, בין היתר, את מסורת הדורות של הקדושה והאמונה. הדבר הכרחי כדי שהתרומה של "ישראל הצעיר" תתחבר למסורת התורה ולא תהיה כנטע זר. ובדוגמה שבה אנו עוסקים, "ישראל הצעיר" מביא, בין היתר, דרישה נחושה לצדק ולמוסר. המשימה של "ישראל הזקן" היא, מחד, לקבל ממנו את הדרישה הזו, ומאידך לחבר אותה למקורה בתורת הנצח.

אבל הרב קוק מדגיש דבר נוסף: "ישראל הזקן", ההורים והמורים, זוכים להתגלות חדשה של גדלות התורה באמצעות החיפוש שהתבטא בשאלות של "ישראל הצעיר". לא רק התלמידים זקוקים לנו – גם אנחנו זקוקים להם.

הגאולה, אם כן, לא תהיה בכך שהצעירים יהיו בדיוק כמונו, ההורים והמורים שלהם, אלא בחיבור שייווצר בין מסורת האבות להתחדשות של הבנים, חיבור שיהיה גדול יותר מכל אחד מהם לבדו. את כל זה ראה הרב קוק בפסוק "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

כעבור שנתיים נוספות, בחודש אייר תרס"ח (1908), באיגרת נוספת לזיידל (איגרת קל"ד), מסביר הרב קוק שכאשר מתמודדים עם דבר שנראה כאילו הוא סותר את התורה, הדבר מביא אותנו לרומם את התורה עוד יותר. במילים שהפכו למוכרות בקרב לומדי תורתו: "לבנות את ארמון התורה ממעל לה". ההתמודדות הזו באה לעולם "בעבור ההתרוממות הזאת". השאלות של "הבנים" מביאות לכולנו גילוי של תורה שהתעלתה לגובה חדש.

מה נדרש מאיתנו, המורות והמורים, כדי לעמוד במשימה הזו? "החכמה, הגבורה, העֹז והעֲנָוָה".

הגבורה לחפש כיצד הדור הצעיר יביא להתעצמותה של התורה, והחכמה להבחין בין רצונות שטחיים לשאלות הבאות מתוך גדלות; העֹז לא לוותר לצעירים על החיבור שלהם עם התורה, והעֲנָוָה ללמוד מהצעירים, להתחדש ולגדול יחד איתם.

ואולי גם דוגמה אישית של הקשבה וענווה מצידנו תסייע לתלמידינו לפתוח את ליבם בהקשבה ובענווה. אולי לכך התכוון הרב קוק כשכתב במאמר "הדור": "לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים הרעננים... אנחנו נבין את דעתם ושִׂיחָם, נדע להוקיר את תכונתם הפנימית... והם גם המה ידעו איך לכבדנו... מאוצר הנשמה של כנסת ישראל, הָחֲפֵצָה להחיות בתחייתה את האדם כולו...".

התחדשות מתוך המפגש עם התלמידים אינה דורשת לקבל כל דעה ודרישה שהם מעלים. היא כן דורשת מכל מורה ומורה הקשבה עמוקה, וכלים לחיבור הערכים הנעלים שהתלמידים מביעים עם מסורת התורה. ואם כלים אלה אינם מפותחים די הצורך, אפשר לבקש הכוונה לשם כך. אולם יתרה מזו: על מערכת החינוך הדתי ליזום, לרדת לעומקן של הסוגיות הרלוונטיות ולגבש כלים ותכנים שיסייעו למורים במשימה החשובה הזו.

אחי ואחיותי, מורים ומורות! לקחנו על עצמנו שליחות – לחבר את "ישראל הצעיר" עם האמונה והקדושה שבלב האבות. הרב קוק נכנס איתנו לכיתה ומדריך אותנו: התלמידים והתלמידות שלנו פוגשים עולם מורכב, שיש בו דברים טובים שראוי לאמץ, ויש בו דברים שאותם אנחנו חייבים לדחות.

עלינו להקשיב להם בעומק, בְּעֹז וּבְעֲנָוָה, לגדול ולהתעשר בעצמנו יחד איתם, ועל ידי כך נזכה יחד איתם לישועה וגאולה.

האם יש לנו את הָעֹז?

האם יש לנו את הָעֲנָוָה?

==

הרב צבי קורן הוא ראש תחום ב"דור – חינוך דתי מאי"ר".