ב-22 בפברואר 2025 שוחרר אלי-ה כהן לאחר 505 ימים בהם נלחם על חייו בשבי חמאס. הוא נחטף מ"מיגונית המוות" בה הסתתר עם בת זוגו זיו עבוד, כשהוא משוכנע לאורך כל תקופת השבי שנרצחה בטבח. למעשה, זיו שרדה ונלחמה בחזית המאבק להשבת החטופים כדי להחזירו.
הרגע שבו השניים התאחדו מול המצלמות נחקק בזיכרון הציבורי כתמונת ניצחון וסוף טוב, אך עבור השניים, רגע כיבוי המצלמות היה רק תחילתו של מסע מורכב. כעת, שבוע בלבד לאחר שנישאו מתחת לחופה, משיקים בני הזוג את ספרם המשותף "עיישה – לבנות בית יחד מתוך ההריסות".
מסע מהמנהרות אל החופה
הספר, שנכתב בשני קולות, מגולל את המסע המשותף של השניים. זיו ואלי-ה משתפים כיצד הכירו, על הזוגיות שפרחה ונקרעה מהם בבוקר הטבח, ועל מלחמותיהם הארוכות במהלך 505 ימי התופת – שלו במנהרות חמאס, שלה במחאות ברחובות.
במרכז הספר עומדת החזרה לחיים משותפים ובניית הזוגיות בצל טראומה קיצונית. השניים מתארים בכנות ובאומץ את הפער העצום שנוצר בין שני אנשים שחיו חיים שונים לחלוטין במשך תקופה ממושכת, ההתמודדות עם כעס, אשמה וחרדה, וההבנה ששניהם השתנו – הבנה שהובילה ליצירה חדשה של אמון, קרבה ותקווה לעתיד. בכך הם מזכירים כי סיפוריהם של השבים והיקרים להם אינם מסתיימים ברגע הירידה מהמסוק.
"גיליתי שהחזרה שלו הייתה רק תחילתה של דרך חדשה"
בספר חושפים השניים את תחושותיהם האישיות והמציאות המורכבת שאיתה התמודדו לאחר השחרור.
"לפעמים אני חושבת שהייתי טובה יותר בלחפש את אלי-ה מאשר בלמצוא אותו", כותבת זיו. "במשך 505 ימים כל החיים שלי היו מכוונים לרגע שבו הוא יחזור. הייתי בטוחה שברגע שזה יקרה הכול יסתדר מעצמו. אבל גיליתי שהחזרה שלו הייתה רק תחילתה של דרך חדשה".
אלי-ה מתאר מנגד את תחושת הניתוק שחווה עם שובו: "הרגשתי שאני נכנס לסיפור שכבר התחיל בלעדיי. בזמן שאני נשארתי תקוע בשבעה באוקטובר, החיים שלה המשיכו. היא הכירה אנשים חדשים, יצרה קשרים, בנתה עולם שלם כדי לשרוד. הבנתי שלא חזרתי רק אל זיו, חזרתי גם אל החיים שהיא נאלצה לבנות בלעדיי. עכשיו התפקיד שלי לא היה להחזיר אותנו למה שהיינו, אלא למצוא את המקום שלי בעולם החדש שנוצר בזמן שלא הייתי בו".
שיהיו לכם חיים מאושרים