האיתור הדרמטי של מלי וליאל יהלומי בארגנטינה, בתום מצוד חובק עולם שכלל סנכרון מודיעיני, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה בינלאומיות ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות, גרר מחיאות כפיים מוצדקות למערכת האכיפה.
ובצדק. בתוך ימים ספורים הצליחה משטרת ישראל לפענח תוכנית בריחה, לחדור מסכי עשן דיגיטליים ולשים את ידה על השתיים בקצה השני של העולם. אבל דווקא ההצלחה הזאת צריכה להטריד אותנו.
בעיניים אזרחיות ומערכתיות, המבצע המבריק הזה אינו רק הוכחה ליכולת. הוא מציב מראה נוקבת מול תרבות העבודה של השגרה. בעולמות הניהול וההייטק מוכר המושג "האק" - מעקף מהיר, יצירתי וחד פעמי שנועד לפתור בעיה בוערת. כשחברת סטארטאפ עושה זאת בשלבים הראשונים שלה, מדובר בגמישות בריאה. אבל כאשר ארגון ציבורי מציג מפגן ביצועי קצה רק כשהגב שלו אל הקיר, התקשורת גועשת והדרמה מרעידה מדינה שלמה, זו כבר אינה גמישות.
זו חולשה ניהולית. ארגון איכותי אינו נמדד רק ביכולת שלו לגייס כוחות חריגים בשעת חירום. הוא נמדד בעיקר ברמת הביצוע שלו ביום רגיל, כשאף אחד לא מסתכל. הכלים, המשאבים והיכולות הטכנולוגיות לא נולדו ברגע שבו מלי וליאל נעלמו להן. הם היו קיימים גם קודם. השאלה המטרידה היא מדוע יכולות כאלה אינן הופכות לסטנדרט עבודה שגרתי, אלא מופעלות בעוצמה רק כאשר נוצר אירוע שמחייב את המערכת להתעורר.
ארגון מצטיין אינו מחכה למשבר כדי לעבוד במצוינות. הוא מטמיע את המצוינות בתוך הנהלים, בתהליכי העבודה ובתרבות הארגונית שלו. הוא אינו שומר את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר על המדף לרגע שבו תגיע השריפה הבאה. הוא הופך אותה לכלי עבודה יומיומי.
טכנולוגיה ללא תרבות ארגונית מתאימה אינה יותר מאשר קישוט יקר. אם הכלים המתקדמים ביותר מופעלים רק כאשר הלחץ הציבורי עולה, כאשר התקשורת מתעניינת וכאשר הדרג הניהולי מבין שאין לו יותר מרחב לטעות - הבעיה אינה מחסור בטכנולוגיה. הבעיה היא תרבות שמתרגלת לתוצאות כושלות ולבינוניות ומקבלת אותה כחלק מהשגרה.
וזו אינה בעיה ייחודית למשטרה. במערכות ציבוריות התרגלנו לשמוע שהאשם באיטיות ובסחבת נמצא תמיד במקום אחר: החוק, הרגולציה, הייעוץ המשפטי, הנהלים, גורם חיצוני או מערכת בקרה כזו או אחרת.
ואז מגיע אירוע שמחייב את המערכת לעבוד. ופתאום מתברר שאפשר. אפשר לתאם. אפשר להחליט. אפשר להפעיל טכנולוגיה. אפשר לרתום גורמים שונים. אפשר להזיז מנגנונים במהירות. וכאשר קיימת בעלות ברורה על הבעיה ונחישות אמיתית לפתור אותה - גם גורמי הבקרה והרגולציה יודעים להסתנכרן.
לכן החסם האמיתי כמעט אף פעם אינו רק התהליך. לעיתים קרובות החסם הוא היעדר דרישה למצוינות, היעדר אחריות ברורה ומנהיגות עצלה שמוכנה לקבל ביצועים בינוניים בשגרה. המסלול הרגשי שהציבור עבר בפרשה הזו מספר את הסיפור כולו. התחלנו בחרדה עמוקה מול הדיווחים על היעלמותן של מלי וליאל. עברנו לשיא של מתח מודיעיני חובק עולם. וסיימנו בהקלה עצומה כשהן אותרו בריאות ושלמות.
אבל לצד ההקלה הזאת צריכה להישאר גם שאלה אחת פשוטה: למה אנחנו צריכים אירוע חירום כדי לקבל את הגרסה הטובה ביותר של המשטרה? זו השאלה שהצלחת האיתור אינה פותרת. היא דווקא מחדדת. המשטרה הוכיחה שהיא יודעת לעבוד במהירות, ביצירתיות ובנחישות כאשר הנסיבות מחייבות אותה לכך. עכשיו האתגר הניהולי הוא להפוך את היכולת הזאת מאירוע חריג לסטנדרט קבוע.
מנהיגות אמיתית אינה נמדדת ביכולת לכבות שריפות באופן דרמטי כאשר כל המדינה מסתכלת. היא נמדדת ביכולת שלה להחזיר את הביטחון לרחובות באופן שוטף. כל עוד אזרחי ישראל חוששים מהרגע שבו מישהו ישלוף עליהם סכין כי אמרו מילה לא במקום או יסבלו מכנופיות של גניבת טלפונים סלולרים, אופניים או רכבים - המשטרה מוכיחה כי היכולות קיימות, אך הרצון לא.
אזרחי ישראל לא צריכים משטרה שמתעוררת כשהמדינה מסתכלת. הם צריכים משטרה שעובדת גם כשאף אחד לא מסתכל.
