צופית גרנט בתגובה ראשונה לסערה סביבה

הטראומה המשפחתית והגיל הגורלי

הרקע למשבר הנוכחי נעוץ בטראומה קשה שחוותה גרנט בעבר עם אמה. "אמא שלי בגיל 58 שלה עברה התקף לב מאוד מאוד קשה, מתה לי בידיים והחיו אותה עם איזה שבע מכות חשמל", היא מספרת בכאב. במשך שנים ארוכות הייתה האם חולה מאוד, סבלה מהתקפי לב ואירועים מוחיים, והייתה תלויה לחלוטין בתרופות. גרנט הבטיחה לעצמה שלא תחיה כך ותמיד דאגה לבריאותה, אך המציאות זימנה לה מבחן דווקא באותו הגיל בדיוק: ביום הולדתה של אמה, כשהיא עצמה בת 58, חשה ברע והובהלה לבית החולים. שם התגלה כי שניים מעורקיה חסומים והיא עברה צינטור דחוף.

הצינתור עבר בהצלחה, אך הותיר אצל גרנט משקע נפשי עמוק. "הצינטור הזה יצר לי פוסט-טראומה מאוד מאוד חזקה ונכנסתי לסוג של עצבון בלתי נשלט, ארוך, מאוד קשה וכואב", היא מתארת.

"להקשיב למשבר במקום להשתיק אותו"

במהלך ההתמודדות הקשה, הקרדיולוגית המלווה אותה הציעה לה לקחת כדור הרגעה כדי להקל על החרדות והפחדים, ובפרט מהתלות התרופתית שהזכירה לה את מצבה הקשה של אמה. אולם, צופי בחרה לסרב להצעה זו מתוך תפיסת עולם עמוקה: "בדרכי שלי בתוך עולמות של משברים, אני מנצלת משבר כדי להקשיב לו. אני מקשיבה לעצב שלי, אני לא ממהרת להשתיק את החרדה או את הפחד שלי או את הבלבול שלי".

במקום להשתמש בחומרים משני תודעה, בחרה גרנט לפעול באופן אקטיבי כדי להתגבר על המשבר. היא נעזרה בארגז כלים רחב שפיתחה לאורך שנים של למידה: עשיית ספורט, שחייה, שמירה על תזונה נכונה, האזנה למוזיקה, קריאה, השתתפות בקורסים ובלימודים מגוונים, ניהול שיחות מעמיקות ואינטראקציה מתמדת עם הסביבה. היא מתארת כיצד נלחמה מדי יום: "בדרך של לקום בבוקר ולנער את הבית ולארגן את החיים וכל פעם לשטוף מעליי את העצב". לצד זאת, היא מבהירה כי בשנה האחרונה היא כן נמצאת במסלול הקונבנציונלי ונוטלת את הטיפול התרופתי הנדרש עבור הלב שלה, אך את המשבר הנפשי עצמו עברה בהצלחה בדרכה שלה, והוא כבר מאחוריה.