נתניהו שריין רק אשכנזים; כי המזרחיים ימשיכו להצביע לו

10 מקומות שלא מוכרעים על ידי מתפקדי הליכוד

העובדות דורשות סדר. ועידת הליכוד אישרה לנתניהו שמונה שריונים במקומות 3, 5, 9, 11, 15, 18, 26 ו־29. גדעון סער וחיים כץ אמורים להיכלל בתוך המכסה הזאת. ישראל כץ, לעומת זאת, קיבל מסלול מיוחד ונוסף בנימוק שעליו להתמקד בצורכי הביטחון.

מישל בוסקילה, שהצבתו נובעת מההסכם עם סער, מביא את מספר המקומות שבשליטת נתניהו בפועל לעשרה. במילים פשוטות: לא שלושה שריונים חדשים מעל המכסה, אבל בסופו של דבר עשרה כיסאות שאינם מוכרעים באמת בידי מתפקדי הליכוד.

והעיתוי מספר את הסיפור. ההודעה יצאה באישון לילה, פחות משבוע לפני הפריימריז, אחרי שהמועמדים כבר התרוצצו בארץ, הוציאו כסף, הקימו מטות ונלחמו על כל קול. רק ימים קודם לכן תקפה הנהגת הליכוד את סמכות בית הדין בעניין המחוזות; לפתע, כאשר אותו בית דין מספק את ההכשר לשריון נוסף, החלטתו הופכת לנימוק מקודש. קשה לבקש מהשטח לכבד את כללי המשחק כאשר ההנהגה משנה אותם רגע לפני שריקת הפתיחה.

שיריונים עם ריח רע

הנימוק הביטחוני לשריונו של ישראל כץ חלש במיוחד. אם המצב הביטחוני אינו מאפשר לשר הביטחון לנהל קמפיין, מדוע הוא ניהל אותו עד עכשיו? מדוע פורסמו סרטונים ומדוע התקיימה פעילות פוליטית? ואם היה ברור מראש שעליו להיות פטור מהתמודדות, מדוע ההחלטה נשמרה בסוד והוצגה רק ערב הפריימריז? ייתכן שנתניהו אכן ביקש להקל על שר הביטחון, אבל התוצאה הפוליטית ברורה: בכיר שחשש למיקומו קיבל הגנה מפני הבוחר.

גם ההסברים לשני השריונים האחרים אינם מעלימים את הריח הרע. סער משוריין מכוח הסכם האיחוד, חיים כץ בשל תפקידו כיו״ר המרכז, וישראל כץ בשל תפקידו הביטחוני. שלושתם פוליטיקאים ותיקים, חזקים ומנוסים; שלושתם גם אשכנזים. מולם עומדים עשרות שרים וחברי כנסת, רבים מהם מזרחים, אנשי הפריפריה והשטח, שנשלחים להילחם על מספר מצומצם והולך של מקומות ריאליים.

בנוסף אליהם, נתניהו שריין אתמול גם את אורן דוברונסקי, המועמד הראשון מחוץ לרשימה, אבל גם הוא עם פרופיל דומה: אשכנזי, שעשה הון בעמק הסיליקון.

נתניהו מזלזל בציבור המזרחי

אין פסול בשריון מועמד אשכנזי, כמובן, ומוצא לבדו אינו טיעון נגד אף אדם. הליכוד צריך להיות תנועה רחבה ומגוונת. אבל קשה להתעלם מהתמונה המצטברת: הגיוון שעליו מדבר נתניהו פועל פעם אחר פעם בכיוון אחד. את הרשימה העממית, הרועשת, המזרחית, זו שמביאה את הקולות ונאבקת עבורו באולפנים ובשטח - הוא מבקש לרסן ולדלל. את אנשי האליטה, הביטחון, הכלכלה והמרכז, שאמורים להעניק לו תדמית ממלכתית יותר, הוא מכניס במסלול המהיר.

זה לא רק ויכוח עדתי. זו שאלה של יחס לבוחרים. נדמה שנתניהו מאמין שהציבור המזרחי בליכוד הוא קהל שבוי: הוא יכעס בבית, ירטון בסניף, אולי יקלל בקבוצת הווטסאפ - וביום הבחירות יחזור הביתה.

הוא רואה שחברי הכנסת שמתנגדים למהלכיו מתדרכים בעילום שם, אך כמעט כולם מפחדים לומר את הדברים בקולם. גם אני שוחחתי עם כמה מהם. הם דיברו בחריפות, אבל לא הסכימו לעמוד מאחורי דבריהם בפומבי. לא ראיתי טעם לפרסם מרד שאיש אינו מוכן לנהל בשמו.

השתיקה הזאת היא מקור כוחו האמיתי של נתניהו. לא השריונים, לא התקנון ולא בית הדין. הוא יודע שהבכירים מפחדים ממנו ושהשטח כועס - אך מתקשה לדמיין בית פוליטי אחר. הוא יודע שחלק מכלי התקשורת והקולות המשפיעים על הבייס יציגו כל מהלך שלו כהכרח אסטרטגי, וכל ביקורת כבגידה במחנה. כך אפשר לדרוש מהפעילים לבחור את נציגיהם, ואז להודיע להם שחלק מהכיסאות החשובים כבר חולקו בחדר סגור.

וזה קורה אחרי שנים שבהן דווקא הציבור הנאמן ביותר לליכוד שילם מחיר כבד. יוקר המחיה זינק, חלום הדירה התרחק ומשפחות עובדות מרגישות שהן רצות רק כדי להישאר במקום. כשנתניהו חזר לראשות הממשלה ב־2009, דירת שלושה חדרים ממוצעת עלתה כ־803 אלף שקל; ברבעון הראשון של 2026 מחיר דירה ממוצעת בכלל הארץ כבר עמד על כ־2.33 מיליון שקל.

זו אינה השוואה זהה לחלוטין בין אותו סוג דירה, ולכן אסור להציג אותה כאילו ״אותה דירה״ עלתה משלושה רבעי מיליון לשלושה מיליון. אבל המגמה אינה מוטלת בספק: מחירי הדיור עלו מאז בקצב גבוה בהרבה מהשכר. השכר הממוצע עלה מכ־7,836 שקל בראשית 2009 לכ־13,566 שקל בראשית 2026 - עלייה של כ־73%; מחירי הדירות עלו בתקופה המקבילה בשיעור חד בהרבה.

על כל אלה נוספו הכישלון של 7 באוקטובר, שהתרחש במשמרת של נתניהו; מדיניות העברת הכסף הקטארי לעזה שנועדה לקנות שקט והתנפצה; ותקציבים קואליציוניים שאינם נותנים מענה אמיתי לציבור העובד. אפשר להתווכח על חלקו של נתניהו בכל אחד מהכישלונות, ואי אפשר לתלות באדם אחד כל תהליך כלכלי או ביטחוני. אבל מי שמבקש את הקרדיט על כל הישג במשך כמעט שני עשורים אינו יכול לברוח מאחריות לכל כישלון.

ועכשיו מגיעה גם הפגיעה הפוליטית הישירה: אחרי שהבייס שילם בסופר, במשכנתה ובביטחון האישי, מבקשים ממנו לשלם גם ברשימת הליכוד. הנציגים שהוא בחר יידחקו לאחור כדי לפנות מקום לבכירים שהיו יכולים להתמודד מולו - אך העדיפו לקבל ביטוח מנתניהו.

הטור הקודם הסתיים בתבוסה של חיים כץ. הטור הזה מסתיים בתבוסה של רעיון הליכוד כמפלגת העם. חיים כץ אולי הפסיד במוסדות, אך ניצח לעצמו. ישראל כץ אולי היה מגיע לצמרת, אך בחר שלא לבדוק זאת בקלפי. סער נכנס כחלק מעסקה. והמתפקד? הוא נשאר עם הזכות לבחור בין המקומות שנתניהו השאיר לו.

ייתכן שגם הפעם השטח יבלע את העלבון. ייתכן שהכעס יתפוגג עד יום הבחירות, והליכודניקים יעמדו מאחורי נתניהו כפי שעשו שוב ושוב. אם כך יקרה, נתניהו יוכיח שוב שההימור שלו על נאמנות ללא גבולות היה מוצדק.

אבל כל שריון כזה פותח עוד סדק. כל חבר כנסת שנדחק, כל פעיל שמבין שקולו שווה פחות, וכל משפחה מזרחית מסורתית שמרגישה שלוקחים אותה כמובנת מאליה - עשויים לחפש כתובת אחרת. מי שעשוי להרוויח מן ההפקר הוא גדי איזנקוט: דמות ביטחונית, ממלכתית ומזרחית, שמנסה לדבר בדיוק אל אותו ימין רך ומסורתי שאינו מוכן לעבור לשמאל, אך מתחיל להתעייף מנתניהו.

לא בטוח שמדובר בנהירה. אולי אלה רק כמה מאות מתפקדים וכמה אלפי מצביעים שהתפכחו. אבל בחירות מוכרעות לפעמים בסדקים קטנים. נתניהו הפך את הליכוד למפלגה שבמרכזה עומד אדם אחד. כעת השאלה היא מתי אנשי הליכוד יבינו שמפלגת העם שלהם הפכה למפלגת נתניהו - והאם יישאר להם כוח לקחת אותה בחזרה.