מאירה ברנע גולדברג, הסופרת שכבשה את לב הילדים והמבוגרים בישראל, תחגוג בט"ו בתשרי הקרוב את יום הולדתה ה-48. היא מתגוררת בפתח תקווה עם בעלה חנן ובנה אבישי בן ה-16 וחצי, אך מאחורי ההצלחה הפנומנלית של סדרת "כראמל" מסתתר סיפור אישי עמוק על התמודדות, שקיפות ובחירות לא פשוטות.
הפרידה מוויש: "הוא ביקש ממני להפסיק לכתוב עליו"
הדמות האהובה של "ויש" בסדרת כראמל לא נולדה בחלל ריק; היא נכתבה בהשראת בנה של מאירה, אבישי. "כשגיליתי שהבן שלי נמצא על הרצף האוטיסטי, הכתיבה הצילה אותי וגרמה לי לדייק את הרגשות שלי," היא משתפת. אבישי עצמו סיפר לה שהדמות עזרה לו מאוד בבית הספר היסודי, והיא אף הראתה לו מכתבי תודה מהורים שסיפרו כי ויש עזר לילדיהם להבין את עצמם.
אולם, עם המעבר לחטיבת הביניים והתיכון, ביקש אבישי לשמור על פרטיותו וביקש מאמו להפסיק לכתוב את הדמות. מאירה כיבדה את הבקשה: בחנוכה האחרון יצא "כראמל 10", החלק האחרון בסדרה, שבו ויש עובר אירוע מרגש וסוגר את חלקו בסיפור. בעקבות הצעתו של אבישי "לכתוב על עצמה", החלה מאירה את סדרת "בן-בן ודדה", המבוססת על תחושותיה כילדה רגישה בבית הספר היסודי. כל ספריה יצאו בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
"להיות סופר זה להיות יזם": המסע אל ההצלחה
מאירה החלה את דרכה בשנת 1999 כמוכרת בחנות ספרים, ומאז שמעה שוב ושוב שאי אפשר להתפרנס מכתיבה בארץ. היא החליטה להתייחס לכתיבה כמקצוע ולא כתחביב, ועברה דרך ארוכה מהספר הראשון ב-2011 ועד להגדרתה כסופרת מצליחה ב-2018. "עבדתי מאוד קשה, ובדרך היו לי המון שיחות עם אלוהים על הרצון שלי להצליח," היא מגלה, ומוסיפה כי היום סופר חייב להיות גם יזם שיוצר קשר ישיר עם הקוראים.
היא פעילה מאוד בפייסבוק, שם היא מוצאת מענה לצורך שלה בשיתוף ובקבלת תגובה מיידית מהקהל, בניגוד לבדידות הכרוכה בכתיבת ספר. עם זאת, היא מקפידה על הפרדה ברורה: בעוד שהיא חולקת רגשות, ביתה בפתח תקווה נשאר מקום פרטי שאליו היא כמעט לא מכניסה אנשים.
מסע בעקבות סוד משפחתי וחלומות בפלסטלינה
לצד עולם הילדים, מאירה ממשיכה לכתוב למבוגרים. ספרה "סבתא בורחת מהבית" יצא לאור בדיוק ביום המתקפה האיראנית. הספר, המבוסס על הקשר המיוחד שלה עם סבתה בת ה-99, מגולל את סיפורה של סבתא בת 98 שיוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן יחד עם נכדה האגואיסט והמטפלת הפיליפינית שלהם.
בספטמבר הקרוב עתיד לצאת פרויקט מרגש נוסף: "כראמל בפלסטלינה", שיתוף פעולה עם האמנית גילי דרובר שיאפשר לילדים לבנות את עולמו של החתול המפורסם במו ידיהם.
הילדים שמוותרים על הקריאה: "אני דואגת להם"
מאירה מזהה קושי גובר בקריאה בקרב דור המסכים, קושי שהחריף לאחר הקורונה והשבעה באוקטובר. "יש הרבה ילדים שמתקשים בקריאה ופשוט מוותרים עליה," היא מציינת בדאגה. כדי לעזור להם, היא החלה להנגיש את ספריה: הגדלת הכתב, הוספת איורים של אביאל בסיל וניקוד של מילים קשות ואף של טקסטים שלמים, כפי שעשתה בסדרתה החדשה "גברת בלום הקטנה". היא מדגישה את חשיבות הספריות בבתי הספר ומציינת לטובה את עיריית מודיעין שממשיכה לתקצב ספרניות למרות ביטול התקציב הממשלתי.
הזווית הסרוגה וזכרונות מהשיכון בפתח תקווה
למאירה קשר חם עם המגזר הסרוג, שאותו היא פוגשת בהמוניו בימי חתימות ובפסטיבלים. היא מעריכה כי יום השבת, המפנה זמן פנוי מהמסכים, תורם לאהבת הספרים במגזר. היא נזכרת בילדותה בדירת שיכון בפתח תקווה, שם חיו בהרמוניה משפחות חילוניות, סרוגות וחב"דניקיות. חברה הטוב ביותר עד כיתה ג' היה בן למשפחת חב"ד שלימד אותה ברכות, בעוד היא סיפרה לו על גיבורי-על. "ברגע שמדברים על סיפורים, כל ההגדרות נעלמות," היא אומרת.
מהדרום ועד לצפון הרחוק
מאירה מסרבת לוותר על אף קורא בשל המרחק הגאוגרפי. למרות המלחמה, היא התעקשה להגיע לקריית שמונה למפגש שנדחה שלוש פעמים. "אין סיבה שילדים בקריית שמונה או באילת יקבלו פחות מילדים במרכז," היא מצהירה.
המורשת של אבא: בין כדורגל לכתיבה
התפוח לא נפל רחוק מהעץ: מאירה היא בתו של אשר גולדברג, היסטוריון ופרשן כדורגל בכיר. בנערותה אף סיקרה משחק של הנבחרת בקפריסין ככתבת, אך לבסוף הבינה שזהו אינו ייעודה. עם זאת, היא מעידה שהשקעתו האינסופית של אביה במקצועו השפיעה עליה עמוקות בבניית הקריירה שלה כסופרת.
כילדה, מאירה הייתה "תולעת ספרים" אמיתית שהייתה רשומה בשלוש ספריות במקביל. אחד הזכרונות היפים שלה הוא מציאת העותק הישן של "ניסים ונפלאות", שהיה שייך לאמה, על מדף גבוה במהלך ניקיונות פסח. היום, היא זו שמעניקה לילדי ישראל את ה"ניסים והנפלאות" שלה, תוך שהיא שומרת על אופטימיות ואמונה בכוחה של התרבות לאחד את העם.
