
היא רק בת 22, אבל הספיקה לעבור חיים שלמים של כאב. הפיגוע כשהייתה לבד בבית, המורה שנהרגה בתאונה, והרגע שבו הגוף קרס בחדר המחשבים באולפנה. מוריה משתפת באומץ על העלבון מהמטפלת שאמרה ״יש תורים ארוכים״, על הניצחון בנסיעה באוטובוס, ועל השאלה הנוקבת לקהילה: למה ליולדת מכינים עוגה, ולמתמודדת נפש לא?
כשפוגשים את מוריה (22) ושואלים לשלומה, התשובה שלה מורכבת. ״תכלס? נראה לי הכי קשה זה להציג את עצמי״, היא פותחת בכנות. ״כשאני נפגשת עם מישהי שלא ראיתי הרבה זמן והיא שואלת 'מה איתך היום?', אני עונה בגיחוך שאני 'מתקיימת'. אני מספרת פרטים יבשים: שאני שוכרת דירה בבאר שבע, אולי אתחיל עבודה בקרוב, ושלאט לאט אני מחפשת מה נכון״.
ומה קורה כששואלים מעבר לפרטים היבשים?
״למי שיש יותר אומץ, הוא ישאל – 'איך את שוכרת דירה אם את לא עובדת?'. האמת שגם אני הייתי מרימה גבה, אבל ככה הורגלנו, שצריך לקום ולעבוד. אצלי המציאות שונה. אני בת רביעית למשפחה של חמישה אחים מעתניאל שבדרום הר חברון, והאבחנה הגדולה שלי היא פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD). לאחרונה הצטרפו עוד אבחנות, אבל זו הגדולה שמאחדת את כולם״.
הרגע שבו המסך ירד: ״פיזית לא הרגשתי את היד״
מתי הבנת שאת בתוך אירוע שגדול ממך?
״ההתקפים היותר קשים התחילו בכיתה י״א. אני זוכרת לגמרי את ההתקף הראשון המשמעותי. היינו באולפנה, בשיעור בחדר מחשבים. אני מול המחשב, ופתאום אני פיזית לא מרגישה את היד. אפילו לא רדומה – ממש חוסר תחושה. ואז הגיע צפצוף נוראי באוזניים, שחור בעיניים. ניסיתי לומר לחברה שלידי שמשהו קורה לי. הנחתי את הראש על השולחן ועצמתי עיניים״.
איך הסביבה הגיבה?
״המורה שמה לב וניסתה להרגיע, הביאו לי מים, הרטיבו פנים, הרימו רגליים... אבל הגוף החל לרעוד. כל מה שרציתי זה לא להיות שם, לחזור הביתה. פחדתי לקום ולעמוד על הרגליים, זה הרגיש לי שלא אצליח ללכת יותר. לאט לאט חברה ליוותה אותי לאוטובוס״.
איך זה השפיע על ההמשך?
״מאותו יום הכל הלך והידרדר. פחדתי לחזור לאולפנה. בהתחלה האשמתי את האולפנה. כל פעם שהגעתי קיבלתי התקף חרדה – אז זה הרגיש שאני פיזית הולכת למות. למדתי בקרית ארבע, מרחק 30 דקות באוטובוס, וגם הנסיעה הזאת הרגישה לי יותר מדי. רציתי פשוט לברוח. עזבתי את האולפנה, אבל ההתקפים התחילו גם במקומות אחרים – בקניון, בסופר, אצל הרופא. כל דבר שכלל לצאת מהבית. הסתגרתי. ואז ההתקפים הגיעו גם למקום הבטוח שלי, לבית. כבר לא היה לי לאן לברוח והבנתי שחייבים להתחיל טיפול תרופתי״.

2016: השנה המדממת של עתניאל
מאיפה מגיעה הפוסט-טראומה המורכבת הזו?
״שורש הסיפור הוא בילדותי בעתניאל, ובמיוחד בשנת 2016. זו הייתה שנה לא פשוטה בכלל באזור שלנו. זה התחיל מפיגוע בתוך היישוב כשאני רק בת 12. הייתי לבד בבית עם אחיותיי כשההורים בחופשה באילת. אלו היו שעות לא פשוטות עד שהבנו מה קרה. תחושת הביטחון נעלמה ברגע״.
וזה היה רק הסיפתח
״נכון. בשנה הזאת איבדנו גם דודה מסרטן, איש מוכר מהיישוב נרצח, עוד פיגוע בכביש שאני נוסעת בו כל יום, רב מהיישוב שנרצח, ומורה שלי מהיסודי שנהרגה בתאונת דרכים. וגם אמא של חברה מהשכבה שנפטרה באופן טראגי. מוות רדף מוות. סוכת אבלים אחת נסגרת ועוד אחת נפתחת. קיבלנו 'כאפה' אחרי 'כאפה'״.
הפרידה מהמורה שרה: ״הבטחנו שזה לא הסוף״
בתוך הכאוס הזה, הייתה דמות אחת שהחזיקה אותך
״המורה שרה לונדון ז״ל. היה לנו קשר אחר. היא החזיקה אותי פיזית. היינו מדברות ב-23:00 ובחצות הלילה. היא ידעה כשאני לא בטוב גם בלי שאמרתי מילה. כשסיימתי את כיתה ח', לא רציתי להיפרד ממנה. ביום האחרון ללימודים, ישבתי בתחנת האוטובוס, והיא בחרה לבוא ולשבת לידי, להיפרד עד השנייה האחרונה. הבטחנו אחת לשנייה שזה לא הסוף, שאנחנו לא נפרדות״.
מה קרה לה?
״ביום שמחת תורה היא יצאה עם עוד מורה לים המלח ועשתה תאונה. בהתחלה אמרו שיש מקום לאופטימיות, שהעירו אותה ושהיא מדברת. אבל אחרי שבועיים וחצי חלה הידרדרות. קיבלתי בהודעת וואטסאפ את ה'ברוך דיין האמת'. זה היה שבר מסוג שונה לגמרי. כואב בהרבה יותר. עד היום. אבל אני יודעת שהיא איתי, שהיא מתפללת עליי משם״.
הטראומה מהטיפול: ״הרגשתי שהייתי סיפור גדול מדי״
הדרך שלך לקבלת עזרה לא הייתה חלקה. ספרי על המשבר מול המטפלת
״הייתי בטיפול בזמן השירות הלאומי. היו ימים שהיא הייתה עוגן מטורף בשבילי. אבל אז חלה הידרדרות, וההתקפים הגיעו גם לפגישות איתה. הייתי בדרך לאוטובוס לפגישה, מקבלת התקף, משתתקת וחוזרת הביתה. פחדתי לבוא. באיזשהו שלב היא הציבה ווטו: או שאני לוקחת את הטיפול ברצינות, או שמפסיקים. ואז היא אמרה משפט שלעולם לא אשכח: 'יש תורים ארוכים של אנשים שמחכים לטיפול הזה, ואת לא מגיעה... בזמן הזה אני יכולה לקבל מטופלים אחרים'״.
איך הגבת למילים האלו?
״ירד לי מסך שחור. אחרי כל מה שהיא יודעת עליי, לומר כזה משפט? לימים הרגשתי שאולי הייתי 'סיפור גדול מדי' בשבילה. נפגעתי עמוקות. החלטתי לסיים את הטיפול ולא הייתי מסוגלת להסתכל עליה בעיניים אפילו בפגישת פרידה״.
לאן זה הוביל אותך?
״הגעתי לנקודה נמוכה מאוד. הייתי אבודה ולבד. הבנתי שזה או שאני עושה לזה סוף ומתאבדת, או שאני מתחילה שיקום. ממקום של בושה, עשיתי היפוך בראש והבנתי שנמאס לי להתבייש. למה אדם שמרגיש לא טוב פיזית הולך למיון ואין בזה בושה, ואדם שמרגיש לא טוב בנפש צריך להתבייש? התחלתי תהליך מתיש מול ביטוח לאומי וסל שיקום. זה היה הצ'אנס האחרון שנתתי״.
נקודות האור והאנשים שבדרך
מי נמצא איתך היום במסע הזה?
״יש לי מתאמת שיקום נדירה. היא פשוט שם – יציבה, רגישה, קשובה. לא מנסה 'לתקן' אותי. כבר מההתחלה נפתחתי אליה בצורה שהדהימה אותי. היא יודעת לראות גם את מה שלא נאמר. ויש את המשפחה. אמא שלי, שיש לנו קשר שמבין בלי מילים. אח שלי הגדול, שעובד עם נוער בסיכון – הוא לא תמיד ילטף, אבל היו לנו שיחות עמוקות והוא יודע לעזור כשאני על סף בכי. ויש את המחנכת מהאולפנה (י״א-י״ב). יום אחד, באמצע מתכונת באנגלית, חטפתי התקף קשוח וברחתי הביתה לעתניאל. היא נסעה ברכב שלה עד אליי, ביום החופשי שלה, רק כדי לקחת אותי חזרה ולהיות איתי בזמן המבחן. היא מורה אחת לדור״.
וחברות?
״יש לי חברה אחת, יוכי. אני קוראת לה 'השורדת האחרונה' כי היא היחידה שלא ויתרה עליי, גם בימים שנעלמתי ולא עניתי. היא תמיד הייתה שם״.
"למה מכינים עוגה ליולדת אבל לא למתמודדת נפש?"
איפה כל הסבל הזה פוגש את האמונה שלך?
״הכעס על אלוקים התחיל כבר בכיתה ז'. לא הבנתי איך הגיוני שהוא חושב שזה בסדר שאעבור את זה. רציתי לזרוק הכל. אבל מחנכת שלי אז אמרה משפט מדהים: 'אם את כועסת כל כך, זה אומר שאת מאמינה בו. כי אחרת את כועסת על משהו שלא קיים? כעס זה גם קשר'. המשפט הזה הולך איתי. היום אני מאמינה בדרכי שלי. אבא שלי לפעמים זורק משפטים כמו 'אם תאמיני מספיק בה' אז לא תפחדי', אבל אני עושה מה שאני מצליחה״.
יש לך מסר לציבור הסרוג?
״אני מרגישה שאין כל כך מקום למתמודדי נפש בציבור שלנו. משתיקים את זה. קראתי לא מזמן שמישהי שאלה: למה זה בסדר להכין עוגה ליולדת או לבשל שבת למשפחה שאבא שלהם במילואים, בזמן שאני במצב נפשי קשה כל כך, חוזרת מאשפוזים, ונשארת לבד? למה יולדת כן ומתמודדת נפש לא? זה צובט בלב לראות שמחפשים עוגות לבר מצוות, אבל האנשים השקופים נשארים בצד״.
הניצחונות הקטנים
לסיכום, מה נחשב אצלך להצלחה היום?
״הניצחונות הקטנים. אם לפני שנה לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית בלי ליווי הורים, היום אני שוכרת דירה בבאר שבע ונוסעת באוטובוס לבד. לאחרים זה שגרתי, אצלי זה ניצחון מטורף. יום שהצלחתי לקום מהמיטה, יום שראיתי שמיים כחולים – זה ניצחון. יש לי חלום, שאם אצליח להתחזק, אפעל למען המתמודדים השקופים. למען כל מי שבחוץ נראה רגיל, אבל מבפנים שבור״.
_______
המדור "בנפש חפצה" מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. להשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ולתגובות ניתן לפנות למייל
david@srugim.co.il