חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי דיווחו על תוצאות מעודדות לניסוי בתרכובת תרופתית משולשת, שמטרתה לפגוע בו־זמנית בתאי סרטן ובתאים סניליים - תאים זקנים שאיבדו את יכולת החלוקה שלהם אך ממשיכים להפריש חומרים המזיקים לרקמות. לפי הממצאים, השילוב האריך את הישרדות העכברים לאחר תחילת הטיפול בכ-42% ושיפר את ביצועיהם במבחני סיבולת.
הטיפול, שכונה DMA, כולל שלושה מרכיבים: דיכלורואצטט, מטפורמין ונביטוקלקס במינון נמוך במיוחד. לדברי החוקרים, שלושת החומרים פועלים יחד על מנגנון אנרגטי פגום המאפיין גם תאים סרטניים וגם תאים סניליים, וכך מגבירים את הלחץ המטבולי על התאים הלא־בריאים ומובילים אותם למוות תאי מתוכנן.
בבדיקות מעבדה נמצא כי השילוב גרם לירידה חדה ברמות ה-ATP - מולקולת האנרגיה המרכזית בתא - בתוך תאים סניליים ותאי סרטן, בעוד שתאים בריאים שמרו על פעילות אנרגטית יציבה יחסית. החוקרים ציינו כי DMA היה יעיל גם מול תאי סרטן שגילו עמידות לנביטוקלקס לבדו, מה שמרמז כי שני המרכיבים המטבוליים מגבירים את יעילות התרופה האנטי-אפופטוטית.
בניסוי בעכברים מבוגרים, שהחלו טיפול בגיל כ-18 חודשים, נרשם שיפור משמעותי בהישרדות לאחר תחילת הטיפול. העכברים שקיבלו את השילוב חיו בממוצע 102.6 ימים יותר מקבוצת הביקורת. בנוסף, נצפה שיפור בזמן הריצה על מסילת כושר, אף שלא נמצאה תועלת מובהקת במבחני כוח אחיזה או במדדי שבריריות.
אחד היתרונות הבולטים שציינו החוקרים הוא היעדר פגיעה משמעותית בטסיות הדם, בעיה שהגבילה בעבר שימוש בנביטוקלקס במינונים גבוהים. עם זאת, הם מדגישים כי מדובר בממצאים ראשוניים בלבד: גודל המדגמים היה קטן, והניסויים לא כללו מודלים מורכבים של סרטן ספונטני או מחלות הזדקנות מלאות.
למרות זאת, עצם העובדה ששניים מהמרכיבים כבר מוכרים לשימוש קליני, והשלישי נבחן בעבר בבני אדם, הופכת את DMA לנקודת פתיחה מעניינת למחקר המשך. אם הממצאים יאומתו, ייתכן שהשילוב יפתח כיוון חדש בטיפול שמכוון גם נגד סרטן וגם נגד תהליכי הזדקנות תאית.