זה לא ספין. זה החיים שלי.
מאות ימי מילואים. ביבש, זה נשמע כמו מספר. אבל אלו שנים שנעלמו לי מהחיים, ילדים ששאלו איפה אבא, לילות שבהם אשתי ישבה לבד עם החרדה, חברים שלא חזרו. זה מה שנתתי בלי לשאול שאלות, כי ככה חינכו אותי. ליכוד, מדינת ישראל, ביטחון - זו הייתה הדת שלי עוד לפני שהייתה לי דת. הצבעתי ליכוד כל חיי הבוגרים, כי האמנתי.
ואז הגיע השבוע הזה.
התברר שחילופי המהלומות בין הליכוד ליהדות התורה - שהיו אמורות להיראות כמו קרע אמיתי על עתיד הגיוס - תואמו מראש. בכיר אחד הציע לבכיר אחר "לתקוף זה את זה" באופן מבוים, כדי שזה יעזור לשני הצדדים בבחירות. ובזמן שהמסכה הזאת מוצגת לציבור, ממשיכים בשקט להעביר כספים לישיבות ולפעול נגד חוק גיוס אמיתי, בדיוק כמו בשלוש השנים האחרונות.
ואז ראש הממשלה עומד ומכריז שחוק המעצרים לא צלח, ושמי שלא ילמד תורה - יתגייס או ילך לכלא. אחרי שהוא עצמו דחף את חוקי ההשתמטות. אחרי שהוא עצמו, שוב ושוב, בחר בברית עם המפלגות החרדיות על פני עמדת הצבא. עכשיו, כשהסקרים מראים בריחת מנדטים, פתאום הוא "יגייס".
אני לא כועס כמישהו שצופה בפוליטיקה מהצד. אני כועס כמי שנתן את הגוף שלו למען המדינה. ועכשיו מגלים לי שהמאבק שלי - המלחמה האמיתית שאני ומשפחתי חיים כבר שלוש שנים - הוא בסך הכול קלף משחק. חומר גלם להצגה שמתוזמרת מראש כדי לגייס קולות. לוקחים את הכאב הכי אמיתי שלי ומוכרים אותו כספין פוליטי לפני הבחירות.
אני איש ימין, איש ליכוד, ונשארתי כזה גם כשזה היה לא נוח. אבל יש רגע שבו נאמנות עיוורת מפסיקה להיות נאמנות - היא סתם הרגל. ואני לא מוכן שההרגל שלי ישמש מסך עשן למישהו שמזלזל בי ובכל מי שלבש מדים בשנים האלה.
מה שמכאיב לי הוא לא רק הבגידה בערכים שגידלו אותי עליהם. זה שהם חושבים שלא נבחין בהבדל - שאם יצעקו מספיק חזק "נגייס חרדים", נשכח מה ראינו בעינינו עד עכשיו.
אני עדיין לא יודע למי אצביע בבחירות הקרובות. לראשונה בחיי הבוגרים, הפתק לא מובן מאליו. לא כי איבדתי את האמונה במדינה או במדים, היא נותרה איתנה. אלא כי איבדתי את האמון שמי שאני מצביע לו רואה בי בן אדם, ולא כלי הצבעה שאפשר לנצל ברגע הנכון.
מגיע לי, ולכל מי שלבש מדים בשלוש השנים האלה, יותר מהצגה מתואמת מראש. מגיע לנו אמת, אפילו כואבת.
זה לא ספין. זה החיים שלי. ואני מבקש שיפסיקו לשחק בהם.