מדהים לחשוב שהכל התחיל כתרגיל לימודים של חן רוטמן. יחד עם אושרית סרוסי (שאותה הכיר במכללת ספיר), הם הרימו פרויקט רשת דל-תקציב שהתפוצץ ביוטיוב והפך לקאלט. אחרי קריאה מבוימת מוצלחת בפסטיבל 'פותחים במה', נסללה הדרך להפקה מלאה.
'חנאל ומכבית' מוכיחה שתוכן שנולד ברשת ללא שום תקציב, לא רק מסוגל לכבוש את במת בית ליסין – הוא עושה את זה טוב יותר מהרבה מחזות שנכתבו במיוחד עבורה, ומקבל נפח עלילתי שפורמט הרשת הקצר פשוט לא אפשר לו. דתיים שהבעיה שלהם היא לא עם אלוהים התיאטרון הישראלי התרגל להציג דתיים בשני אופנים: טרגדיה על יציאה בשאלה או קריקטורה שטוחה.
'חנאל ומכבית' שוברת את התבנית. הקונפליקט של גיבוריה הוא לא מול ההלכה, אלא מול הבנק, האקס ושוק השידוכים. הם אינם סמל אידיאולוגי – הם פשוט אנשים עצבניים שבמקרה חובשים כיפה ומטפחת. זה עובד כי היוצרים באים מתוך המגזר וכותבים את שפת האם שלו בלי לזייף. הטקסט שיצרו סרוסי ורוטמן הוא מכונת ירייה של פאנצ'ים שלא מורידה את הרגל מהגז לרגע. הכתיבה שלהם חדה, ישירה ולא מתנצלת – היא לוקחת מושגים של קדושה, ז'רגון ישיבתי וסלנג אולפנות, ומשתמשת בהם כנשק קומי בקרבות של אגו וגירושין.
מעבר לכך, הכתיבה לא מתאמצת 'להנגיש'; היא לא עוצרת כדי להסביר את הבדיחה למי שלא גדל בבני עקיבא, ודווקא הביטחון הזה בטקסט הופך אותו לכל כך אמין ומצחיק. התוצאה? הציבור הדתי לא מגיע לבית ליסין כאורח מנומס שאמור לחייך בנימוס. בפעם הראשונה, הקהל הזה מכתיב את הקצב ונשפך מצחוק כל דקה שניה.
סרוסי ורוטמן: כשהיוצרים הם גם הגיבורים
העובדה שהיוצרים הם גם הגיבורים מייצרת כימיה נדירה. סרוסי לא צריכה להתאמץ לשחק דמות דתייה, היא פשוט קיימת בתוכה בביטחון של מי שתפרה את הטקסט למידותיה ושולטת לחלוטין בקצב הקומי. מנגד, רוטמן לוקח דמות של גרוש קטנוני ומעצבן, ומצליח לגרום לנו לקוות, בסתר הלב, שהם יחזרו. למרות העקיצות ההדדיות, יש ביניהם קרבה פיזית ששמורה רק לזוגות ותיקים. במילים אחרות, זה לא משחק – זה בית.הגניבה של הערב: קרן מור-מישורי יש שחקניות שגונבות סצנה, ויש את קרן מור-מישורי, שהופכת את תפקיד 'החברה הטובה' למופע מבריק בפני עצמו.
דמות שנועדה לכאורה לשמש ככלי עלילתי בלבד, הופכת בידיה לפנינה קומית של חום אנושי וחטטנות אופיינית. היא לא נשארת בצל לרגע, ומצליחה לבלוט אפילו מול שני כוכבי ההצגה.סביבם פועל אנסמבל נהדר שבו כל שחקן מקבל את הרגע המדויק שלו להבריק: מיקה שיבק מפרקת לחלוטין את טייפקאסט 'בת השירות התמימה' עם דמות מלאת תעוזה שטורפת את הקלפים; ניר קרני קורע מצחוק בתור השדכן החלקלק, שמשלב ביזנס מאולמות אירועים עם עסקנות מגזרית אבסורדית; תום זידנר מגיש מחזר אמיד שמהלך במיומנות על התפר ההזוי שבין ג'ון טרבולטה לשב"בניק מבני ברק; חי מאור מצטיין כרב אולפנה מהזן החדש – כזה שמכור להעלאת סטוריז רוחניים בעוד העולם סביבו קורס; ורוית יעקב כהן משלימה את התמונה כמנהלת המנותקת, שמשקיעה יותר אנרגיה במלחמה בקבוצות הוואטסאפ מאשר בצוות שלה.
סוד הקסם הקומי של ההצגה לא נובע רק מטיב הבדיחות, אלא מהדיסוננס המבריק שבתוכו הן מתקיימות. הדמויות שולפות פסוקים, ציטוטים מליקוטי מוהר"ן או מונחי קדושה, ומשתמשות בהם ללא בושה כדי לעקוץ, לקנא ולרכל בחדר המורים הצר.
הפער הזה – בין האידיאל הרוחני של האולפנה לבין קרבות הבוץ הרגשיים שמתנהלים בה בפועל – הוא מנוע הקומדיה המרכזי. לצד זאת, קיים רובד שלם של הומור מגזרי מדויק מאין כמותו: סלנג ישיבתי-אולפנאי ושמות של מותגים שרק מי שגדל בחינוך הממלכתי-דתי יזהה ויצחק מהם עד דמעות, בעוד הקהל החילוני יבין את הקונטקסט ויצחק מסיבותיו שלו.
כל זה מוגש בקצב מסחרר של סרטוני רשת שתורגם לבמה באופן מושלם – כמעט ולא עוברת דקה בלי פאנץ' שנורה לאוויר.הבימוי של אודי גוטשלק מזהה שהכוח האמיתי של העלילה טמון בתחושת המחנק. המרחב כמעט ולא משתנה לאורך הערב: אותו חדר מורים, אותם כיסאות, ואותה תפאורה חכמה של שני טור. תחת ידיו, חדר המורים הופך ל'כלא' קומי אלגנטי – חנאל ומכבית פשוט לא יכולים לברוח זה מזו, ועיצוב התנועה של תומר יפרח דואג להשאיר את הדמויות בחיכוך מתמיד וצפוף.
לתוך הקלחת הזו נשאבת גם שכבת הומור עדכנית שנעדרה מהפורמט הקצר של הרשת. הסמארטפון הופך כמעט לדמות בפני עצמה, בין אם זה הרב שמתעד את עצמו לסטוריז או המנהלת שנלחמת בקבוצות הוואטסאפ (ובעצם, בבדידות של עצמה).
ההישג של 'חנאל ומכבית' חורג הרבה מעבר לחיבוק המגזרי. גם הקהל החילוני באולם נסחף לעלילה בטבעיות, כי מתחת לסממנים הדתיים פועם סיפור שכולם מכירים: שחיקה זוגית, אכזבות, ותחושת הבדידות מול מי שפעם היה קרוב אליך.
השפה שעל הבמה היא שפת אם, לא חיקוי זול, ולכן הקהל מרגיש שצוחקים איתו – ולא עליו.את הקסם האמיתי של הערב אפשר היה לראות בקהל: נשים במטפחות ותל-אביבים בג'ינס קרוע שואגים מצחוק יחד, בדיוק באותה שנייה, מפאנץ' על ספרי ברסלב או 'ישיש עלייך'. אף אחד לא עוצר את הקצב כדי 'להנגיש לחילונים' את הבדיחה. היא פשוט עובדת על כולם במקביל, כשהיא מחברת אולם שלם דרך הבטן.