אם הייתם מספרים לנערה בת ה-17 שהרעידה את המדינה בתחילת שנות האלפיים תחת השם "רוני סופרסטאר" שיום אחד היא תצטרך להסביר לילדים שלה מה זה דיסק – היא כנראה הייתה צוחקת.
כעת, כשהיא נושקת לגיל 40 ומציינת שני עשורים לאלבום האייקוני "לא עוצרת", רוני דואני חוזרת לבמות. היא תופיע השבוע ביום חמישי ב-6 לאוגוסט, בפעם הראשונה בקריירה ברידינג תל אביב.
אבל אל תטעו: לא מדובר רק בהתרפקות על עבר נוסטלגי. המופע החדש שלה הולך להיות שילוב מדויק בין מסע בזמן אל תרבות הפופ של שנות ה-2000, לבין רוני של היום – בוגרת יותר, אישית יותר, ומגובשת בהרבה.
"זאת תהיה פעם ראשונה שהילדים שלי רואים מופע שלי מההתחלה עד הסוף, אני מקווה שהם ישרדו את זה", היא צוחקת בתחילת השיחה. "קודם כל זה מופע מדבר. אנחנו חוזרים אחורה בזמן, חוגגים 20 שנה ל'לא עוצרת'. היום אין דיסקים ואני צריכה להסביר לילדים שלי מה זה. מצד שני, המופע מייצג את התקופה שאני נמצאת בה כיום, עם שירים חדשים."
"השירים החדשים מגיעים ממקום של פירוק ופרידה"
למי שעוקב אחרי היצירה החדשה של דואני, קשה שלא להבחין בשינוי. הטמפו אחר, המילים עמוקות והנושאים נוגעים בבטן הרכה.
השירים החדשים שלך מרגישים הרבה יותר אישיים. זה מה שתמיד רצית לעשות?
"זה פשוט מותאם למי שאני היום. לפני 20 שנה הייתי בצבא, הקלטתי את האלבום תוך כדי טירונות ובשני חלקים כי לא הייתה ברירה. היום זה משהו אחר לגמרי. השיר החדש מדבר ממש על התקופה שעברתי – תקופה של פירוק ופרידה ממה שהכרתי, ועל איך הצלחתי לחבר את הדברים בחזרה בצורה שנכונה לי."
לדבריה, המוזיקה כיום היא אינה מנגנון לייצור להיטים בלבד, אלא הדרך העיקרית שלה לבטא רגש: "אני אסירת תודה על זה. בעזרת המוזיקה מצאתי את הקול שלי להוציא דברים החוצה. זה לא שכל יום אני פותחת קופה – המופע הזה מגיע כי בא לי לפגוש את הקהל, ליצור את החיבור והביחד שלנו. ו+פעם ראשונה שאני מופיעה ברידינג, דרך אגב. אף פעם לא הופעתי שם."
קפסולת זמן: למה כולנו מתגעגעים לשנות האלפיים?
החזרה של רוני לבמה מתכתבת עם מגמה עולמית רחבה. מאיחודים והמשכים של סדרות טלוויזיה מצליחות כמו סיבובי ההופעות של "הפיג'מות", דרך סרטי המשך ל"שישי הפוך" ו"יומני הנסיכה", ועד לסיבובי הופעות של כוכבות דיסני כמו הילארי דאף – נראה שדור שלם צמא לחזור לתרבות של תחילת המילניום.
איך את מסבירה את זה שפתאום כולנו רוצים לחיות את שנות האלפיים מחדש?
"אז זו הייתה תקופה יפה," מסבירה דואני. "גם אם מזיזים רגע בצד את הצרות שלנו בארץ – העולם כולו עבר טרלול, קורונה, ופתאום כיף להתרפק על מה שפעם האכילו אותנו על 'באג אלפיים' שבסוף לא קרה. דברים שהם חלק מתרבות נוטים לצוף ולחזור, אם זה באופנה ואם זה בסאונד. וגם -דברים תמיד חוזרים ודברים טובים. אני רוצה ליצור מומנט של שעתיים יחד, קפסולת זמן שבה כל שיר נוגע במישהו אחר ומעורר רגש. גדלנו ביחד. התפרעתי אפילו ואמרתי לקהל שיש דרס-קוד: מי שרוצה, שיגיע בלבוש שנות האלפיים!".
שיתופי פעולה וסגירת מעגל
הפרק הנוכחי בקריירה של דואני מתאפיין גם בחופש אמנותי ובחיבורים מסקרנים. אחרי ששיתפה פעולה עם נונו ("אדוני" ו"סוד"), היא עובדת כעת על אלבום חדש לצד דורון טלמון (סולנית להקת 'ג'יין בורדו').
"עבודה ויצירה חייבות להגיע מתוך חיבור אמת," היא משתפת. "אני מאוד אוהבת לחבור ולארח, לעשות שילוב של סגנונות. גם בהופעה הקרובה יהיו הפתעות ואורחות שאני עוד לא מגלה, אבל בהחלט יש למה לצפות."
על המתקפה נגד נועה קירל ואנה זק: "מאוד קל להעביר ביקורת"
אי אפשר לדבר על פופ ישראלי בלי להזכיר את הביקורת המתמדת שהז'אנר סופג. כיום אלו נועה קירל ואנה זק שחוטפות אש על הטקסטים והסגנון – בדיוק כפי שרוני חטפה בתחילת דרכה.
פופ נתפס כז'אנר "לא עמוק"; זמרת שגם רוקדת ומנחה נתפסה כעוף מוזר. כיום: אומן פופ נדרש להיות מולטי-טאלנט (שירה, ריקוד, משחק, מותגים), אך הביקורת על התוכן נותרה.
משהו השתנה בעיניך ביחס של הציבור והמבקרים לפופ?
"צריך לשאול את אותם מבקרים," היא משיבה בחדות. "גם אז לא הבנתי מה מצפים שילדה בת 17 תשיר. ברגע שהפסקתי להתחבר או למצוא את המילים שלי – זה היה הרגע שעשיתי 'סטופ'. בראייה של קריירה של כמעט 12 שנה, ברגע שהבנתי שאני מאבדת את ה'סיי' שלי, ידעתי לעצור. אם למבקרים הייתה מחשבה שאני מובלת ולא יודעת מה אני רוצה – הם קיבלו את התשובה שלהם."
"מאוד קל לבוא ולהעביר ביקורת, במיוחד על משהו שמצליח. כל עוד זה מפעיל אצל מישהו משהו ומייצר שיח – זה עובד. העיקר שאני עומדת מאחורי הדברים. כנערה הייתי מעורבת בכל פרט, התסרוקת, הבגדים, ועד המרצ'נדייז. סירבתי למשל שיעשו בובה בדמותי. כילדה ששיחקה בברביות, זה הרגיש לי קריפי. דיבר אליי המיקרופון, השטיח, ולא לקחת איפור שלא מותאם לעור של נערות. אף אחד אז לא הציג מותג כזה, לא הבינו איך אני גם שרה, גם רוקדת וגם מנחה. רצו שאעשה רק דבר אחד. היום? כולן חייבות לדעת לעשות הכל."
"כאבי גדילה הם דבר טוב"
כשמביטים אחורה אל ארכיוני הטלוויזיה והכתבות הישנות, דואני לא מתחרטת על דבר – גם לא על הרגעים הבלתי נסבלים.
"לא הייתי משנה כלום, גם לא את הקושי," היא מסכמת בחיוך. "מקושי אתה צומח. כל נקודה שעברתי הכינה אותי לאיפה שאני נמצאת היום. הייתי שמחה אם פעם מישהו היה לוחש לי באוזן כשהייתי צעירה שהכל בסדר, גם כשהרגשתי שהכל כאוטי – אבל אדם צריך לעבור דברים.
כשלקחתי את ההפסקה מהבמה, מצאתי את עולם הכושר והאימון, והיום בראייה לאחור אני מצליחה לחבר את כל העולמות יחד. זה מדהים בעיניי ולא מובן מאליו. כאבי גדילה הם דבר טוב".
קירל הכלומניקית עם קול הצאצא לא מגיעה הקרסוליים שלך