בכל מהלך פוליטי מחפשים מנצחים ומפסידים. הפעם כולם ידברו על נתניהו והניצחון, על השריונים, על המחוזות ועל דוד ביטן שהפסיד בכמה קולות. אבל אם יש גיבור אחד של הסיפור הזה – הוא דווקא דוד ביטן.
לכאורה, ביטן הפסיד. בפועל, הוא היה כמעט היחיד שהעז לעמוד מול ראש הממשלה ולהגיד בקול רם את מה שעשרות חברי כנסת בליכוד אומרים רק כשהדלת נסגרת.
בשבועות האחרונים שוחחתי עם לא מעט חברי כנסת בליכוד. כמעט כולם התנגדו למהלך של נתניהו. אחד הבכירים שבהם אפילו אמר לי במפורש שהוא מעביר את הביקורת הזאת גם לנתניהו עצמו. כשהדברים שייחסתי לו פורסמו, הטלפון ממנו הגיע בתוך דקות. לא כדי לתקן, לא כדי להכחיש, רק כדי שאסיר את שמו. הפחד מנתניהו גדול יותר מהרצון להביע עמדה.
זו בדיוק הנקודה שמבדילה את ביטן מכל השאר. אפשר להסכים איתו ואפשר לחלוק עליו, אבל הוא היחיד שלא הסתתר מאחורי הדלפות, תדרוכים או "גורמים בכירים". הוא התייצב בגלוי, נאבק עד הרגע האחרון, וכמעט הצליח להפיל את אחד המהלכים המשמעותיים ביותר של נתניהו בתוך הליכוד.
טקטיקת המשא ומתן של נתניהו
ובסוף, צריך גם להודות באמת: נתניהו יצא מהאירוע הזה כשידו על העליונה. לא משום שקיבל את כל מה שביקש, להפך. ייתכן שכלל לא התכוון לקבל את הכול. בעולם המשא ומתן יש כלל פשוט: מבקשים את המקסימום כדי לקבל את מה שבאמת רצית. ההצעה המקורית – ועדה מסדרת רחבה ושמונה שריונים – יצרה נקודת פתיחה שממנה גם פשרה נראתה סבירה. בסוף, נתניהו שמר בידיו כוח עצום לעצב את הרשימה, בדיוק כפי שרצה.
גם אם לא תהיה מלחמה ולא תקום ועדה מסדרת, התוצאה דומה. השריונים שיישארו בידיו יאפשרו לו לבצע חיבורים פוליטיים עם מפלגות ימין קטנות, להכניס מועמדים מבחוץ ולהרכיב את הרשימה כרצונו.
ויש כאן גם הימור שקט של כל המהלך: האנשים שנכנסו למרוץ מתוך הנחה שתהיה מלחמה ותוקם ועדה מסדרת. אנשי ציבור ואנשי תקשורת כמו ארז תדמור, דרור קפח ואחרים הבינו שרק במסלול כזה יש להם סיכוי אמיתי להשתלב ברשימת הליכוד. אם בסופו של דבר לא תהיה ועדה מסדרת, חלקם יגלו שהמשחק השתנה תוך כדי תנועה וסביר להניח שלא באמת יתמודדו בפריימריז מול השועלים הוותיקים.
מי באמת מפחד מהבוחר?
אבל יש עוד לקח אחד מהאירוע הזה: מי באמת מפחד מהבוחר?
לא רק המתפקדים איבדו כוח. גם שרים וחברי כנסת מכהנים בחרו לברוח מהרשימה הארצית אל המחוזות. בעיניי, זו אמירה לא פחות דרמטית. שר שבטוח בעשייתו אמור להתמודד מול כלל חברי הליכוד. מי שמעדיף מסלול צר יותר, כזה שדורש פחות קולות ופחות התמודדות, משדר שהוא עצמו אינו בטוח שהציבור הרחב במפלגה ייתן לו מחדש את אמונו.
כך יצא שבאותו שבוע קיבלנו שתי תמונות הפוכות. מצד אחד, עשרות פוליטיקאים שחיפשו את המסלול הבטוח ביותר. מצד שני, חבר כנסת אחד שלא חיפש מסלול בטוח, אלא בחר להתעמת חזיתית עם האיש החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית.
האם דוד ביטן ישלם על כך מחיר? ייתכן מאוד. האם זה ישתלם לו פוליטית בעתיד? את זה רק הזמן יגיד. אבל בדבר אחד קשה להתווכח: בשבוע שבו כמעט כולם בחרו לשתוק, היה רק אחד שבחר לדבר ולהתייצב.
פעם שמרו פה על המדינה, היום מקבלי ההחלטות מקריבים את הכל בשביל הקואליציה