הדתיות האלה מדברות על הפרדה באקדמיה: הדתה או הדרה?

נורדמן ביקשה להבהיר כבר בפתח הדיון כי החוק אינו יוצר מסלולי לימוד חדשים בהפרדה, אלא מרחיב את ההסדר הקיים גם לתארים שני ושלישי. לדבריה, כל תוכנית תמשיך להיות מפוקחת על ידי המל”ג והמוסדות האקדמיים, והרחבת האפשרות תאפשר לציבור הדתי והחרדי להשתלב בלימודים מתקדמים מבלי לוותר על אורח חייו.

מנגד, פרופ’ פרנקל הזהירה מפני המחיר שעלולה האקדמיה לשלם. לטענתה, הרחבת המסלולים הנפרדים עלולה לפגוע ברמת ההוראה, לצמצם את אפשרויות ההעסקה של מרצות וליצור מציאות שבה ההפרדה תתרחב הרבה מעבר למה שנדמה כיום.

פייני סוקניק, שהתנגדה אף היא לחוק, העניקה לדיון זווית מפתיעה דווקא מתוך החברה החרדית. היא סיפרה כיצד לימודי התואר השני שלה הוקפאו למשך חודשים בעקבות התערבות רבנית, והביעה חשש שהרחבת המסלולים תעמיק השפעות מסוג זה. לדבריה, הציבור החרדי זקוק בעיקר להתאמות תרבותיות – כשרות, מרחב המכבד את אורח החיים וחיבור למסורת – ולאו דווקא להפרדה מגדרית. עוד טענה כי דווקא קיומה של חלופה נפרדת עלול לצמצם את האפשרות של נשים חרדיות לבחור במסלולים מעורבים.

מנגד, איילת שליסל טענה כי דווקא עבור נשים דתיות־לאומיות החוק מרחיב אפשרויות ומאפשר בחירה במסלול לימודים המתאים לערכיהן, במיוחד במקצועות טיפוליים רגישים.

בסיום הפאנל סיכמו המנחות, הדר בן חמו ואורטל ברזילי, כי על אף חילוקי הדעות החריפים, התברר שלכל אחת מהמשתתפות יש פחד אחר. יש מי שחוששת מהתרחבות ההפרדה ומהשפעתה על האקדמיה, ויש מי שחוששת מהיעדר התאמות שימנעו מציבורים שלמים לרכוש השכלה גבוהה. אולי דווקא שם, בין הטיעונים הסותרים, התחדדה ההבנה שהוויכוח אינו רק על החוק – אלא גם על הפחד מהאחר ועל השאלה כיצד בונים חברה שמצליחה להכיל תפיסות עולם שונות מבלי לוותר על הזהות של אף אחת מהן.