היא עובדת כסייעת, מדריכה בשיקום ומרצה על חייה, אך בתוכה מתחוללת סערה. במדור ״בנפש חפצה״ אנו פוגשים השבוע את מאיה אדמון (29). בשיחה אמיצה היא מספרת על המאניה-דיפרסיה וה-OCD, על הגירושין שכאבו לא פחות מהמחלה, ועל החלום להגיע לכנסת ולשנות את המציאות עבור מתמודדי הנפש.
אם תפגשו את מאיה אדמון (29) במהלך היום, סביר להניח שתתקשו לנחש את המשא הכבד שהיא נושאת על כתפיה. סדר היום שלה עמוס בעשייה למען האחר: היא משמשת כסייעת משלבת בבית ספר, עובדת כמדריכת שיקום ב״בית מאזן״, ואף מרצה בעמותת ״נגישות ישראל״ שם היא חושפת את סיפור חייה האישי. אך מאחורי התפקוד הגבוה והעשייה החברתית, מאיה מתמודדת יום-יום עם מורכבות נפשית המלווה אותה מילדות, ועם השלכות חברתיות ואישיות לא פשוטות. בראיון מיוחד למדור היא משתפת באומץ בסיפורה.
״הפרעות קטנות שמציקות ביום-יום״
שלום מאיה. בואי נתחיל מההגדרה העצמית. עם איזה קושי נפשי את מתמודדת כיום?
״קיבלתי הרבה אבחנות לאורך השנים, אבל היום מה שמלווה אותי בעיקר זה סוג של מניה דיפרסיה. מבחינתי זה מתבטא בשינויים קיצוניים במצבי הרוח, חרדות ודיכאון. בנוסף למאניה דיפרסיה, אני מתמודדת עם OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית)״.
איך ה-OCD בא לידי ביטוי אצלך?
״זה מתבטא בעיקר במה שאני מכנה 'דפקות'. זה כל מיני שטויות קטנות, בעיקר סביב ענייני ניקיון וסדר, שפשוט מציקות ומפריעות לי בהתנהלות של היום-יום״.
מתי הבנת לראשונה שיש צורך בעזרה מקצועית?
״זה קרה בגיל די צעיר, סביב גיל 12. הסביבה היא זו שזיהתה את המצוקה לפניי. המורים בבית הספר שמו לב שקשה לי מאוד בלימודים, בעיקר בגלל שאני מאוד נלחצת. במקביל, גם ההורים שלי שמו לב שקשה לי להסתדר מבחינה חברתית. השילוב הזה הוביל לפנייה לטיפול״.
כשהפחד מהלכלוך גובר על הצורך בטיפול
למרות שהאבחון היה מוקדם, סיפרת על אשפוז שקרה רק לאחרונה. למה זה התעכב?
״נכון, התאשפזתי לפני שנתיים בבית החולים 'הלל יפה' בפעם הראשונה באשפוז מלא. הסיבה שלקח לזה כל כך הרבה זמן היא דווקא ה- OCD. כל השנים פחדתי להתאשפז בגלל ה'דפקות' של הניקיון שלי. המחשבה על התנאים וההיגיינה במחלקה הפחידה אותי יותר מהמצב הנפשי עצמו״.
ואיך הייתה החוויה בסופו של דבר?
״היה קשה, אני לא אסתיר את זה. אבל במבט לאחור, בסופו של דבר האשפוז עשה לי טוב ועזר לי להתאזן״.
״לאנשים קשה לעכל אותי״
את מדברת בכנות על המחירים האישיים. כיצד ההתמודדות השפיעה על חייך הבוגרים, על הזוגיות והחברה?
״תמיד היו קשיים מצד הסביבה. בגלל שלא פשוט לי עם קשרים חברתיים, אנשים מתקשים לעכל אותי ואת ההתנהגות שלי. לצערי, זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני גרושה היום. גם בגזרת החברים המצב מורכב – חברים באים והולכים״.
מי בכל זאת נשאר איתך ותומך בך בדרך?
״בעיקר המשפחה שלי, שמאוד תומכת ועוזרת לי בכל מה שאפשר. מבחינת גורמי שיקום מקצועיים, האמת היא שטרם מצאתי מטפל או איש מקצוע שממש התחברתי אליו ברמה האישית ושהרגשתי שעזר לי, אבל המסגרת הכללית של השיקום היא כן מסגרת תומכת״.
אמונה, משבר ותקווה
כמתמודדת שמגיעה מרקע מאמין, האם המשבר הנפשי יצר גם משבר אמוני?
״בהחלט. יש הרבה רגעים שאני שואלת 'למה דווקא אני? למה זה מגיע לי?'. השאלות האלו קשות, ויכול להיות שהמצב הזה גרם לי קצת לפקפק באמונה שלי״.
מה עוזר לך היום לשמור על הבריאות ולא לשקוע?
״התרופה הכי טובה בשבילי היא עשייה. אני משתדלת להיות כל הזמן בעשייה ולהעסיק את עצמי בדברים שעושים לי טוב. מעבר לזה, אני מנסה להקיף את עצמי באנשים שאוהבים אותי״.
יש לך שאיפות גדולות לעתיד, גם ברמה הציבורית.
״כן, החלום שלי הוא להעלות את המודעות בתחום בריאות הנפש ולהיות משפיענית בתחום. אני רוצה להגיע למצב שאני יכולה לקדם חקיקת חוקים שמסייעים למתמודדי נפש ולשפר את התנאים עבורם. בנוסף, יש לי חלום ליצור סרט דוקומנטרי שיספר את הסיפור שלי״.
לסיום, איזה מסר תרצי להעביר לקוראי ״סרוגים״ ולמתמודדים אחרים?
״לחברה אני אומרת: אני רוצה שיבינו ויקבלו אותנו יותר. בלי סטיגמות, בלי שיפוטיות. ולמתמודדים אני רוצה להגיד: אל תתביישו במי שאתם. אי אפשר לשבור בן אדם שבונה את עצמו ממשברים״.
______________
המדור "בנפש חפצה" מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. להשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ולתגובות ניתן לפנות למייל david@srugim.co.il