רינה, לפני שנצלול אל התקופה המורכבת בחייך, ספרי לנו מי היית לפני שהכל קרה?
שמי רינה לוי, כיום בת 47, אמא לחמישה וסבתא לשלושה. במשך 12 שנים הייתי מחנכת כיתות י"א-י"ב, תפקיד שהיה כל עולמי והשקעתי בו את כל מרצי. חייתי חיים מלאים של עשייה וחינוך, עד שהגיע הרגע שבו הכל נעצר.
כשהעכבר כבה: הרעש שבתוך השתיקה
מה בעצם קרה באותו רגע? איך היית מתארת את תחילתו של המשבר?
בגיל 31, בלי אזהרה מוקדמת, שקעתי בדיכאון מאז'ורי. אני מתארת את זה כרגע שבו "עכבר המחשב" של הנפש שלי פשוט כבה מעצמו. פתאום, כל מה שהיה מובן מאליו נעלם – לא רציתי לחזור לעבודה, לא רציתי לצאת מהבית, לא רציתי לפגוש איש, ובשלב מסוים, פשוט לא רציתי לחיות.
איך נראו חיי היו-יום שלך באותה תקופה? מה הרגשת בפנים לעומת מה שהקרנת החוצה?
הסתגרתי בשתיקה, אבל זו הייתה שתיקה מטעה; בתוך הראש שלי התחולל רעש איום ונורא. באמנות שלי ניסיתי לתת לכך ביטוי – ציירתי עכבר מחשב שמכבה את עצמו כדימוי לגוף שמכבה את כל המערכות שלו אט אט. סבלתי מרגישות פיזית קיצונית – כל שערה שנגעה בי הרגישה כמו סכין, וכל רעש חיצוני נחווה כצפירת אזעקה שפועלת בתוכי 24/7.
המשימה הבלתי אפשרית: להכין סנדוויץ' לילד
בתור אמא לילדים קטנים, איך הצלחת לתפקד בתוך הסערה הזו?
הילדים היו אז קטנים מאוד, והקושי לתפקד כאמא היה אחד המכאובים הגדולים ביותר. נאלצנו לעבור לגור אצל הוריי כדי שיעזרו בטיפול בהם ובבית. אני זוכרת בוקר אחד שבו הסתכלתי על אמא שלי מכינה להם סנדוויצ'ים, והרגשתי שזו משימה שפשוט גדולה עליי, שאין לי את כוחות הנפש לבצע פעולה כל כך פשוטה. הרגשתי שאני מעמסה על כולם.
היה רגע מסוים שבו הרגשת שזה הופך להיות מסוכן?
כן, היה ערב אחד, "דקה ה-90" של הייאוש, שבו פשוט פרצתי מהבית בריצה לכיוון הכביש. ניסיתי לברוח מהסבל. אבל אז, המחשבה על המשפחה שלי, על האחריות שלי כלפיהם, אבל בעיקר אחותי שראתה אותי ורצה אחריי, גרמו לי לעצור, לקחת צעד אחורה, להתאשפז ולבחור בחיים.
"תני לי יד ואני אראה לך את האופק"
מתי התחלת להרגיש שמשהו משתנה? שמתחילה להירקם איזושהי דרך החוצה?
בעלי היה הראשון שזיהה את עומק המצב והנחה אותי לקבל טיפול מקצועי. לא התנגדתי, כי הבנתי שאני חייבת עזרה כדי לא לשקוע לתחתית. אבל נקודת המפנה האמיתית הייתה ערב אחד, כשהוא הציע שנצא להליכה. אמרתי לו בייאוש שאני לא רואה שום עתיד או אופק, והוא שאל אותי: "את סומכת עליי?". כשעניתי שכן, הוא אמר: "אז תני לי יד ואני אראה את האופק בשבילנו". המשפט הזה הפך לעוגן שלי, לידיעה שאני לא צריכה להחזיק את כל העולם לבדי.
המכחול כמרפא: מהזעקה האדומה אל האייל הכחול
ספרי על החלק של האמנות בתהליך ההחלמה שלך. מתי המכחול נכנס לתמונה?
כשנתיים אחרי שהדיכאון התפרץ, התחלתי ללמוד ציור במכללה. האמנות אפשרה לי להוציא החוצה דברים שלא היו להם מילים. בהתחלה הציורים היו מלאי זעם וכאב – כמו אותה דמות אדומה וזועקת עם שיניים חדות שביטאה את המפלצת שבתוכי. אבל עם הזמן, הציורים השתנו. הם הפכו ליותר עדינים, מלאי תקווה, כמו האייל הכחול הניצב מול גלי צבע חמים. הציור עזר לי לעבד את חוויות הדיכאון בצורה עמוקה ומשמעותית.
מלבד האמנות, מה עוד עזר לך לשמור על שפיות ובריאות הנפש לאורך השנים?
הטיפול התרופתי ליווה אותי זמן רב, ולקח לי כעשור להיגמל ממנו בהדרגה. לצד זה, מצאתי מרפא בלימודי "ימימה", שמכניסים לנפש רפואה עדינה. גם האמונה הייתה שם תמיד. הרגשתי פיזית את נוכחותה של סבתי המנוחה יושבת לידי ומנחמת אותי. כשחזרתי לקרוא תהילים, המילים קיבלו פתאום משמעות חדשה לגמרי, חיה ונושמת.
מהו המסר או העצה שחשוב לך להעביר לאנשים המתמודדים עם קושי דומה?
להסכים. להסכים ללכת בתוך המנהרה החשוכה הזו, להסכים להתפורר אל תוך הקושי להסכים להפרד ממי שהייתי "לפני" מתוך ההסכמה הזו צמחה לבסוף ההחלמה.
החלום והמסר: להסכים להתפורר
איפה את נמצאת היום ביחס לאותה תקופה?
חזרתי למערכת החינוך, אבל הפעם כמורה לאמנות בבית ספר יסודי. אני עדיין במסע, ממשיכה בטיפול בשיחות ושומרת על הנפש שלי. החלום שלי הוא להקים יום אחד תערוכה של כל העבודות שציירתי מאז המשבר, כדי לספר את הסיפור שלי ולהראות לאחרים שאפשר לצאת מהמקום הזה.
מה היית רוצה לומר למי שנמצא עכשיו עמוק בתוך המנהרה החשוכה הזו?
המילה שלי היא "להסכים". להסכים ללכת בתוך המנהרה, להסכים להתפורר לתוך הקושי, ולהסכים להיפרד ממי שהייתם פעם. אל תפחדו מההתפוררות הזו, כי רק מתוך ההסכמה המלאה לקושי, יכולה לצמוח בסופו של דבר החלמה אמיתית.
_________
המדור "בנפש חפצה" מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. להשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ולתגובות ניתן לפנות למייל david@srugim.co.il
