השיחה עם צעיר מדרעא שבדרום סוריה הייתה תזכורת מטלטלת לכך שהאויב נמצא ממש מעבר לגבול. בלי למצמץ ובלי להסתיר דבר, הוא הילל את טבח ה-7 באוקטובר בגלוי. האיומים שלו לא הותירו מקום לספק: הוא איים על הנהגת המדינה ועל כל אזרח ישראלי, כשהוא קורא להשמדתנו בדם קר. המשפט המצמרר ביותר שאמר "נגיע ליום שנדרוך לכם על הראש ונעשה 7 באוקטובר חדש הוא לא סתם התלהמות של צעיר, הוא תמצית התוכנית שלהם.
ירדן: גם ב"מדינות שלום" השנאה חוגגת
מי שחשב שהסכמים רשמיים משנים את הלך הרוח ברחוב הירדני, כדאי שיחשוב שוב. בשיחה עם צעיר ירדני, נתקלתי בשנאה יוקדת שאי אפשר להתעלם ממנה. הבחור לא הסתיר את כוונותיו וקבע בנחרצות: אילו היה יכול, הוא היה דורס ישראלים ללא היסוס, בלי להבחין בין ילד למבוגר. שפה בוטה, קריאות להשמדת המדינה וכינויי גנאי כמו "חזירים" הפכו לסטנדרט בשיחה שמוכיחה השלום עם ההנהגה הוא לא השלום עם הרחוב.
עזה ורמלה: האויב שבפנים
התחושה הקשה מכל מגיעה מהבית שלנו. בשיחה עם בחור מרמאללה, גיליתי עד כמה עמוק הנגע. עבורו, רבי המרצחים דף וסינוואר הם לא פושעים, אלא "קדושים". כשעימתתי אותו עם המציאות, הוא הטיח בי משפט שיזעזע כל אדם שפוי: "הנעל המלוכלכת של השהידים שווה יותר מכל אחד מכם".
אלו הם "שותפי השלום" שלנו? אלו האנשים שמסתובבים בינינו, בערים המעורבות, ומחכים ליום שבו יוכלו לפגוע בנו. התיעוד הזה הוא לא רק וידאו בטיקטוק הוא תעודת עניות למצב הביטחוני והחברתי בישראל.
השורה התחתונה: השבעה באוקטובר הוא לא אירוע חד פעמי
כשצופים בשיחות האלו, מבינים שאין כאן עניין של "חילוקי דעות פוליטיים". זו אידיאולוגיה של שנאה, שאיפת השמדה מוחלטת שחוצה גבולות מסוריה וירדן ועד רמאללה ועזה. מי שרוצה לעשות "שבעה באוקטובר חדש" לא זקוק לסיבה, הוא זקוק רק להזדמנות. הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול ולהבין מי הם האנשים שחיים סביבנו ומחכים לראות אותנו נופלים.
כל עוד יהיה ראש ממשלה שמכניס סוכנים קטארים ללשכתו ומחויב לקטארים, מקטין ומחליש את הצבא... ומסרב לחקירה ממלכתית של האסון, יהיה הרבה 7 באוקטובר.