למה נועה קירל ועדן בן זקן הן בעצם אותה זמרת

על הנייר, מנסים להציג לנו שני קטבים מוזיקליים, שתי אסכולות שונות שיאבקו על ליבם של הכישרונות החדשים. אבל כשמקלפים את עטיפות הצלופן המבריקות של מחלקת הפרומו, נשארת שאלה אחת פשוטה: על מי אתם עובדים?

אותו הגברת בשינוי אדרת

בואו נודה באמת – ההבדל בין קירל לבן זקן הוא בעיקר קוסמטי. נכון, אצל עדן יש קצת יותר סלסולים בגרון, ואצל נועה יש הרבה יותר סיבובי אגן וכוריאוגרפיה מורכבת על הבמה. אבל מוזיקלית? שתיהן שוחות בדיוק באותה בריכה. שתיהן מייצרות מוזיקה שהמטרה העיקרית שלה היא לא לעורר דיון פילוסופי עמוק על קיום האנושות, אלא לעשות דבר אחד פשוט: למכור, והרבה.

הן לא באו להביא איתן אג'נדה אמנותית מורכבת או שירים שיגרמו לכם לבכות בלילה מרוב תובנות קיומיות. הן באו לייצר להיטים. קליטים, קצביים, תעשייתיים, כאלה שמתחברים ישירות לווריד של תחנות הרדיו, הטיקטוק ורחבות הריקודים.

מיתוג לחוד ומציאות לחוד

ההגדרה הזו של "פופ" מול "ים תיכוני" היא הגדרה מיושנת שכבר מזמן פקעה מהעולם. בסופו של דבר, שתיהן כוכבות פופ במובן המקורי של המילה – פופולריות. המוזיקה שלהן פונה למכנה המשותף הרחב ביותר, והן עושות את זה מצוין.

ההוכחה הכי טובה לכך היא שיתוף הפעולה האחרון שלהן, "אני משקרת?". כששתי ה"יריבות" כביכול נפגשות באולפן, התפרים של השיווק הטלוויזיוני נפרמים לחלוטין. אין שם מאבק ז'אנרים ואין שם פער תרבותי. יש שם שתי כוכבות על שמבינות בדיוק מה הקהל רוצה לקבל, ומספקות לו את אותו המוצר באותו שטנץ. אז נועה תדבר על עבודה קשה ועדן תדבר מהלב, אבל בסוף התוכנית – שתיהן מחפשות את הלהיט הבא שישבור את המדינה. וזה בסדר גמור, רק אל תנסו למכור לנו שגיליתם פה שני עולמות שונים.

בשורה התחתונה

"דה וויס" תנסה לייצר מתח מלאכותי, ויכוחים על "איכות" מול "חפלה" ופילוג עדתי/סגנוני שכבר מזמן לא קיים בשטח. אבל אל תפלו בפח השיווקי הזה. נועה קירל ועדן בן זקן הן שני צדדים של אותו מטבע מוזהב היטב. הן הגרסה הישראלית המושלמת למכונת הלהיטים המשומנת של שנות ה-2000: נוצצות, מדויקות, קלילות וממוקדות מטרה.

אז כשהכיסאות יסתובבו והמנטוריות יתחילו "להילחם" על המתמודדים, תזכרו – המשחק אולי כפול, אבל המוזיקה היא בדיוק אותה מוזיקה.