היא תכננה את שנת השבתון המושלמת, עם תינוקת חדשה ושמחות משפחתיות, אך מצאה את עצמה בתהומות של דיכאון עמיד. אסנת קדר (44) פותחת את הלב ואת היומנים האישיים על הרגעים הקטנים שבהם אמא חוזרת ממחלקה סגורה אל הר של כביסה, על ההיתר ההלכתי לחלל שבת כדי להשתיק את המחשבות, ועל החלום להקים עמותה לילדים שגדלים בצל ההתמודדות.
אסנת קדר נראית כמו הדמות הקלאסית של הציבור הסרוג. נשואה, אם לשישה, גרה ביישוב קהילתי, ומחנכת כיתות א'-ב' ותיקה ואהובה. אבל מאחורי החיוך והתדמית הנורמטיבית, מתחוללת כבר תשע שנים סערה שאינה נרגעת.
״אם אנשים היו שקופים״, היא כותבת באחד הטקסטים המלווים את ההתמודדות שלה, ״והיית רואה את הרגשות והמחשבות... והיית רואה כמה כל גוף סוחב ומה... והיית רואה שאני מאוד גדולה ומאוד קטנה בו זמנית. לא מצליחה לגדול, אבל גדלה ומתמלאת בים של חושך״.
בראיון חשוף למדור ״בנפש חפצה״, אסנת לא מסתירה דבר. היא מדברת על הדיכאון העמיד, על האובדנות שמלווה אותה כצל, ועל המחיר שמשלמת המשפחה – אבל גם על האמונה שלא נסדקה ועל היצירה שמחזיקה אותה בחיים.
אסנת, בואי נחזור אחורה. איך הכל התחיל? ״זה תפס אותי דווקא בתקופה שהייתה אמורה להיות הכי יפה. יצאתי לשנת שבתון, הכל היה מתוכנן ומושלם. בתחילת החופש הגדול ילדתי בת מקסימה, בחשוון הייתה מתוכננת בר מצווה לבן הבכור, ובסוף השנה בת מצווה לבת השנייה. יצאתי לדרך כדי להתפנות למשפחה, אבל אז הגיעה הנפילה״.
בקטע יומן שכתבה על אותה תקופה, היא מתארת את ההתרסקות:
״לא היו לי כוחות, וגם לא תיאבון. בקושי רב הצלחתי לסחוב את עצמי... ניסיתי ללמוד עיצוב גרפי, הגשמת חלום של שנים. השקעתי בשיעורי הבית בצורה מוגזמת, התמכרתי לדיוק... אבל זה לא עזר לי לצאת מהבור השחור שנפער. אנשים התחילו להעיר לי – 'רזית מאוד', 'משהו בפנים שלך השתנה'. בבת המצווה של הבת שלי הייתה נקודת המפנה. מנהל עבר שלי זיהה שמשהו לא בסדר וביקש מחברות שישמרו עלי. בזכות החברות האלה הגעתי לפסיכיאטרית בפעם הראשונה על אף שלקח זמן. האבחנה הייתה דיכאון קל בהתחלה, אבל המצב היה הרבה יותר מורכב״.
איך את מגדירה את ההתמודדות שלך היום? ״אני מתמודדת עם דיכאון עמיד ואובדנות כבר תשע שנים. בשנים האחרונות התווספה אבחנה של פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD). כיום אני במצב מאוד הישרדותי. אני פה רק בשביל הילדים שלי. המחשבה עליהם נותנת לי טעם לחיים. אני כבר לא עובדת כמחנכת, אלא מלמדת שיעורים פרטיים בהוראה מתקנת כשאני מסוגלת״.
״פטור מתור״ והמבטים הכועסים
אחד הקשיים הגדולים שאסנת מתארת הוא הפער בין המראה החיצוני שלה לבין הסערה הפנימית. הנכות שלה היא ״שקופה״, מה שיוצר לא מעט חיכוכים מול הסביבה, במיוחד כשהיא נאלצת להשתמש בזכויות המגיעות לה, כמו פטור מתור.
בטקסט נוקב בשם ״יש לך תעודה?״, היא כותבת דיאלוג דמיוני עם אישה שכועסת עליה בתור:
״יש לך תעודה? כן. אבל את יודעת מה אין לי? אין לי כוח ללחוץ על דוושת הגז בשביל להגיע מהבית שלי לפה... את יודעת מה אני לא יכולה להראות לך? אני לא יכולה להראות לך את החוסר חשק שלי לחיות. את המאבק לקום בבוקר... אני לא יכולה להראות לך את הכאב שלי, גם לא את הדמעות... את המחשבות שמטריפות את המוח. אני נראית טוב מבחוץ, אי אפשר לדעת מה קורה מבפנים״.
החברה הדתית-קהילתית יודעת איך להכיל את זה?
״מההתחלה החלטנו, בעלי ואני, שמספרים ולא מסתירים. הסביבה, המשפחה והילדים יודעים הכל, חוץ מפרטי האובדנות. ברוב מוחלט של הזמן קיבלנו אהדה ותמיכה גדולה. בעלי, נתנאל, הוא המלאך השומר שלי, בלעדיו לא הייתי מסוגלת לעבור את זה. הוא מתפעל את הבית פיזית ורגשית כשאני בנפילות״.
כשאימא חוזרת מהמחלקה
אסנת עברה אשפוזים פסיכיאטריים רבים, חלקם במחלקות פתוחות וטובות, וחלקם במחלקות סגורות בתנאים קשים. החזרה הביתה מאשפוז היא רגע טעון במיוחד, שבו הפנטזיה על ״אמא שחזרה״ מתנפצת אל מול המציאות של בית עם שישה ילדים.
בקטע קורע לב בשם ״אמא, חבקיני חזק״, היא מתארת את הרגע הזה:
״אצלנו כשאמא חוזרת הביתה זה נראה כך. בהתחלה ממש ירח דבש... ציפיות בשמיים שאשכיב אותם לישון, אשחק איתם... ואז הדלת נפתחת. ירח הדבש הזה מתרסק לקיר... הרצפה חרושה וזרועה בכל הבא ליד... וכשאני מגיעה לחדר השינה שלנו אני רואה שחור בעיניים... הר בגובה החרמון של הכביסות. שכבות גיאולוגיות, מאובנים... ולפני שאני מספיקה להתאושש מגיעים הכורים האמיצים (הילדים), כל אחד חופר ונובר בבורות עד שהוא מוצא את האוצר שביקש... ואני ממשיכה לנשוך שפתיים... עד שהאריה יוצא מתוכי... ואז בוכה והם בוכים יחד איתי״.
איך הילדים חווים את המצב?
״הם גיבורים ואמיצים שאין לתאר. הם עוברים פעמיים בשנה אשפוז ממושך שאמא לא בבית, וכשאני בבית – המיטה היא חברתי הטובה ביותר. אני מסבירה להם בשפה של ילדים ש'אני עצובה הרבה'. זה פשוט לא נספר כמו אבא במילואים או אמא שחולה במחלה פיזית. למתמודדי נפש אין עמותות שעושות שמח לילדים, קייטנות או ימי כיף״.
אסנת משתפת בסיפור שממחיש את הניסיון שלה לפצות את הילדים, דרך בילוי בפארק שעשועים (הסופרלנד), שם היא משתמשת בתעודת הנכה כדי לעקוף את התורים, למרות המבוכה:
״אני עולה לקומבו בסופרלנד לפחות 6 פעמים... בעוד נתנאל נשאר להסתובב בספלים... אני הפוכה, מסוחררת והוא נשאר עם רגליים על הקרקע... הרגשתי שבכל עליה למפלי האימה, אני נותנת לילדים שלי מתנה, מתנה שכ״כ מגיעה להם עם כל מה שהם עוברים במחלה השקופה״.
אמונה בצל החושך
בתור אישה דתייה, האם המחלה יצרה משבר אמוני?
״דווקא לא. לא חל שום שינוי באמונה ובאהבה לקב״ה, ההפך, זה רק מחזק אותי. יש המון אמונה ומשהו להיאחז בו״.
ועדיין, דיכאון משפיע על התפקוד היומיומי. איך זה מסתדר עם ההלכה?
״יש התנגשויות, ויש הקלות שאני נותנת לעצמי על פי ההלכה, למרות שזה מתסכל מאוד. למשל, יש שבתות שאני עושה דברים אסורים בהיתר רבני כדי להתמודד עם המחשבות הטורדניות. המוח לא מפסיק לעבוד, והמסך הוא לפעמים הדרך היחידה לשרוד את השבת בשפיות. גם בצומות – ביום כיפור האחרון, בפעם הראשונה בחיי, לא צמתי. זה קשה, אבל זו המציאות״.
גם האשפוזים מזמנים אתגרים דתיים: ״ההתמודדות עם שבת במחלקה, ענייני כשרות, והשפה הבוטה שיש לפעמים במקומות האלה – אלו אתגרים אינסופיים״.
הגל שלא נגמר
בטקסטים שלה, אסנת משתמשת רבות במטאפורה של גלים וים, אך היא מבקשת לעשות אבחנה חשובה בין גל רגיל לבין הגל של הדיכאון.
״בגל רגיל נהנים, מחכים לגל הבא... אבל בגל שלי – יש רק חושך, אימה, הגרון נחנק והנשמה נשרפת... היא כל כך שרופה שהיא כבר רק גחל שנשאר. וברכבת הרים שבה אני נמצאת אין שום ריגוש ותשוקה, פשוט אין״.
מה עוזר לך היום? ״קודם כל המשפחה האהובה שלי שמקיפה אותי ותומכת בי כל הזמן. בנוסף, היצירה. אני כותבת המון, ומתנסה באומנויות שונות – פסיפס, קרמיקה, סריגה. זה כלי ריפוי משמעותי. וכמובן הטיפול הפסיכולוגי – יש לי מישהי מדהימה שמלווה אותי כבר חמש שנים ומצילה אותי כל יום מחדש. זאת לצד התמיכה של החברות הטובות שלא מוותרות עליי״.
יש לך חלום לעתיד? ״יש לי שני חלומות. הראשון הוא להוציא ספר על ההתמודדות עם הדיכאון, כדי שאנשים יבינו מה זה אומר. השני הוא חברתי: להקים עמותה שתדאג לילדים ולמשפחות של מתמודדי נפש. מגיע להם ימי כיף, קייטנות, תמיכה. הם לא איבדו את החשק לחיות ולהנות, אבל יש להם חסכים של אמא שלא תמיד מתפקדת. הייתי רוצה שתהיה להם תמיכה וגאוות יחידה, בדיוק כמו לילדים אחרים שמתמודדים עם אתגרים משפחתיים״.
מסר לסיום לקוראים שלנו? ״חשוב לי שמתמודדים ידעו שהם לא לבד. שיש עוד רבים בסירה הזו. ולסביבה – תבינו שאנחנו אנשים טובים. אם הייתם רואים את מה שקורה בפנים, את המלחמה השקופה, הכל היה נראה אחרת״.
____________
המדור נכתב על ידי מתמודד נפש בעצמו. אם גם אתם מתמודדים ומעוניינים להשתתף במדור או סתם להגיב, תוכלו לפנות למייל david@srugim.co.i
מדור חשוב ביותר שכתוב מעולה ומאיר תחום חשוך ונסתר שלא מסוקר מספיק בדרך כלל וכל הכבוד על האומץ לפרסם את זה! שכוייח ענק!