אברהם שפירא (40) היה מנכ״ל מצליח, איש של עשייה ומשפחה. אלא שאז הגיעה המלחמה, ואיתה השירות במחנה שורה בזיהוי חללים. הריחות, המשאיות והמראות הפכו אותו לאדם אחר. כעת, כשהוא מתמודד עם פוסט-טראומה מורכבת ודיכאון, הוא חושף בראיון אמיץ את התהום, את היצירה שמרפאת ואת ההתמודדות האמונית המורכבת: ״אני לא הולך למניינים, אבל מדבר עם ה' כל הזמן״.
עד השבעה באוקטובר, אברהם שפירא היה על גג העולם. הוא ניהל פרויקטים בחברת יזמות, שימש בעבר כמנכ״ל וגזבר מועצה מקומית, וחי את חייו בבית שאן עם אשתו ושמונת ילדיו. אלא שהמלחמה טרפה את הקלפים. אברהם גויס למילואים במחנה שורה, שם עסק במלאכת הקודש הקשה מכולן – זיהוי וטיפול בגופות הנרצחים והנופלים.
הוא חזר משם אחרת. ״הייתי מלך העולם ועכשיו אתה סמרטוט רצפה״, אמרה לו בתו באחד הרגעים הקשים. בראיון גלוי לב למדור, אברהם פותח את הפצעים שלא נראים בצילומי רנטגן, ומדבר על המחיר הכבד שמשלמים אלו שחזרו מהתופת, אבל הנפש שלהם נשארה שם.
אברהם, נתחיל מהסוף. אתה מגדיר את עצמך כמתמודד יחסית טרי. איך זה התפרץ?
״זה התחיל בסימנים קטנים. הייתי בברית של אחיין שלי ושמתי לב שאני לא אני. לא רציתי לפגוש אנשים, שזה הכי לא דומה לי בעולם. נתנו לי לשים את הילד על כיסא של אליהו, וכשהסתובבתי ללכת כמעט נפלתי. לא הייתי מפוקס ברמות״.
אבל הנפילה האמיתית הגיעה מיד לאחר מכן. ״ביום ראשון כשהגעתי למילואים הרגשתי ששום דבר לא עובד. פגשתי חבר ואמרתי לו שאני חייב כוס קפה. הוא הסתכל עלי ואמר: 'אברהם, אתה חייב טיפול עכשיו'. באותו יום כבר הייתי אצל פסיכולוגית״.
זה היה נראה כמו תגובה מהירה מאוד
״האמת היא שקבעתי איתה קודם בגלל משהו אחר. הייתה לי בעיה עם ריחות הרבה זמן. בגלל הריח בשורה, הייתה לי בעיה קשה עם בשר״.
בשיריו הוא מתאר את החוויה המטלטלת ההיא, את הריח שלא עוזב:
״משאיות ומדפים שוקו יטבתה ושקים / אצעדה וצמיד וריח בשר חרוך / כל אלו היו דברים טובים / עד אותו רגע בלתי נשכח / משאית חלוקת שוקו פתוחה ובתוכה........ קדושים מוטלים בשקים... והלב שלי נקרע וכדי לא למות מיד הוא נאטם״.
״הבית כבר לא יכל לשמור עליי״
האבחנה הייתה חד משמעית: פוסט-טראומה שהתפרצה כדיכאון קליני. המצב הידרדר במהירות. ״חודשיים הייתי במיטה בערך. לא אכלתי בשבועיים הראשונים. הפסיכולוגית חייבה את אשתי ואותי לעשות דברים בסיסיים – להתקלח פעם ביום, לשבת ליד צלחת עשר דקות״.
מתי הבנת שאתה חייב עזרה קיצונית יותר?
״כשצפה האובדנות. באיזשהו שלב הרגשתי שהבית לא יכול לשמור עליי. היו לי שני חצאי ניסיונות אובדנות, המשטרה כבר באה ולקחה לי את האקדח מהבית. הבנתי שאם אני נשאר בבית, זה מסוכן״.
כיום אברהם נמצא באובדן כושר עבודה מלא. הוא מוכר כנכה צה״ל (60% נכות צמיתה), ומטופל באופן אינטנסיבי, כולל אשפוזים במחלקה לבריאות הנפש וטיפולים ברטורנו.
בקטע שכתב תחת הכותרת ״אין לי דמעות״, הוא מתאר את הקיפאון הרגשי.
״הלב שלי בוכה ולא בדמעות / בדם רותח / אין לי דמעות / מבחוץ הכל נראה שלם / אבל הלב שבור קרוע שורף... הדמעות היחידות הן דמעות העייפות / כשהגוף כבר מותש אבל הנפש לא מניחה לישון״.
משבר האמונה: ״אני פטור, וזה לא קל״
אחד הנושאים הכאובים ביותר עבור אברהם הוא השינוי בחייו הדתיים. מי שהיה רגיל ללמוד תורה ולהיות עמוד התווך של הבית, מצא את עצמו מנותק.
איך הפוסט-טראומה פוגשת את עבודת ה'?
"יש פה שתי רמות. ברמה החיצונית, אני פטור מתפילות במניין. חודשים כבר לא הלכתי. במקרים שהלכתי, חטפתי התקפי חרדה שהפכו את זה ללא כדאי... עצם זה שיש בני אדם לידי זה לא דבר קל. בנוסף, המסגרת שאתה מחויב אליה, שאם אתה זז ממנה אתה 'לא בסדר', יוצרת חרדה עמוקה״.
הקושי הוא לא רק טכני, אלא מהותי. ״הייתי מלמד בשבתות בין שניים לשלושה שיעורי תורה, מכין אותם שעות. היום אני לא מצליח לקרוא את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. זה פשוט לא מצליח, נפשית״.
וזה משפיע גם על ימי הצום?
״בתשעה באב אמרו לי שאסור לי לצום. ניסיתי להתחכם, והרב התקשר אליי לוודא שאני לא צם. מבחינה הלכתית אני אנוס ופטור, אבל הפרום-קייט (ההחמרה הדתית) שלי רוצה לצום. כשכל העולם מתערער, הספק נכנס ישר ליסודות״.
בטקסט מצמרר שכתב על תשעה באב, הוא מתאר את הדיסוננס.
״מרגיש מוזר לא לצום... מקבל טלפון אתמול בתחילת הצום, רב שלי שרוצה לוודא שאני לא צם... בקריאת איכה מתערבבות הדמעות על החורבן עם תמונות משורה בתחילת המלחמה... הלב נחתך בסכין, הכאב עצום ומפושט... הגוף מרוקן מחיות. הנפש זועקת מכאב. אבא, עד מתי?״.
״המשפחות שלנו הן פצועות לכל דבר״
השיחה עם אברהם נעה כל הזמן בין הכאב האישי למחיר המשפחתי. הוא מתעקש שזו הנקודה החשובה ביותר.
איך הילדים והאישה מגיבים למצב החדש?
״אצלנו הכל מדובר על השולחן. הילדים יודעים שאני לוקח קנאביס רפואי, ולפעמים כשהם רואים את המצב שלי הם אומרים לי 'אבא, אולי תיקח קנאביס?'. אשתי נושאת בעול העיקרי – להחזיק את הבית, את הילדים ואותי. זה קשה לה מאוד״.
הוא מבקש להעביר מסר חד לחברה הישראלית: ״צריך להתייחס למשפחות שלנו כמו למשפחה שיש בה פצוע קשה. בית שיש בו התקפי זעם והתפרצויות, או אבא בדיכאון שלא זז מהמיטה, הוא בית קשה לילדים״.
מה הסביבה יכולה לעשות?
״חברים צריכים לא לוותר. להיות 'קרציות' אבל ברגישות. להציע לצאת, להציע מפגשים. זה יכול להציל מי שנמצא בבור שחור. יש לי חבר שביקש טרמפ בשלוש בלילה ואמרתי לו לא, כי ידעתי שמחר אני צריך לתפקד בבית. אנשים לא מבינים שהמרחב האישי שלי כל כך שביר, שכל דבר שמתקרב אליו הוא איום על הקיום. אני לא לוקח טרמפיסטים כי אני מקבל מזה התקף חרדה״.
היצירה כגלגל הצלה
בתוך החושך הגדול, אברהם גילה בעצמו צדדים חדשים. הוא החל לעסוק בנגרות ובכתיבה, תחומים שמעולם לא נגע בהם קודם לכן.
מאיפה הגיע החיבור לעץ?
״מעולם לא נגעתי בעץ, החזקתי מעצמי אחד עם שתי ידיים שמאליות. לקחתי קורס דרך משרד הביטחון והתאהבתי. אני עושה פוצ'רים, קרשי חיתוך, קערות מעץ זית. עשיתי לאשתי גזע עץ שגילפתי מבפנים כדי שתשתול בו נענע״.
הכתיבה היא המקום בו הוא מצליח לבטא את הסערה הפנימית. באחד השירים הוא מתאר את הפיצול הפנימי שנכפה עליו.
״שני אנשים / האחד יושב בבית קפה רגוע / השני לחוץ ומתוח... האחד רוצה לחיות והשני..... / ככה זה עם פוסט טראומה / שני אנשים גרים בתוכי ואני עמל על השלום״.
לסיום, אברהם, מה היית רוצה שידעו עליך ועל חבריך למחלה?
״שאנחנו שמים מסכה. אם מישהו ישמע את השיחה הזאת הוא יגיד 'זה בן אדם נורמלי'. נכון, כי אני שם מסכה לשיחה הזאת. אבל בפנים אני מפורק. את מה שקשה לנו אנחנו מחביאים. אני יכול להראות לך בן אדם רגיל, אבל בטיול בחו״ל התפרקתי לגמרי״.
ובתוך כל הכאב, הוא נאחז בתקווה, כפי שכתב באחד משיריו הנוגעים ללב.
״כשאני יוצא מזה אני עושה מתנות לעצמי... כשאני יוצא מזה אני נותן מקום לעצמי בתוכי... כשאני יוצא מזה, ואני יוצא מזה״.
_______
המדור נכתב על ידי מתמודד נפש בעצמו. אם גם אתם מתמודדים ומעוניינים להשתתף במדור או סתם להגיב, תוכלו לפנות למייל david@srugim.co.il
הלב איתך. שתדע רק טוב